פרק 1- לנהל חברה: גדעון רוזנברג, סמנכ"ל משאבי האנוש באינבידיה ישראל- "לא איש של הפגנות אבל לא הייתה לי ברירה"

תמלול-

[0:00] עמרי: שלום וברוכים הבאים לפודקאסט של יוזמת מנומדין פרס למנהלים, מבית המרכז האקדמי פרס. זו תוכנית ייחודית, שמעניקה למנהלים מהמגזר העסקי, כלים להובלת שינוי חברתי.

[0:13] עמרי: התוכנית משלבת למעשה שתי הכשרות משלימות: כלים להובלת שינוי בחברה הישראלית, כאן במרכז האקדמי פרס, ומנהיגות אישית במסע ומתן בהרווארד קנדי סקול. דווקא בתקופה המאתגרת הנוכחית של חיינו, מנהיגים עסקיים יכולים להציע רעיונות חדשניים ולתרום לקידום החברה הישראלית. בכל פרק, אנחנו נכיר מקרוב את אחד המשתתפים בתוכנית, נשמע על הרקע שלו, על ההצלחות, על האתגרים, גם על הכישלונות, ונלמד מה ההשתתפות ביוזמה העניקה לו כמנהל וכסוכן שינוי חברתי.

[0:44] עמרי: אני, עומרי. בואו נתחיל ונגיד שלום לגדעון רוזנברג. שלום, שלום.

[0:50] עמרי: אתה עורך דין כיום. סמנכ”ל משאבי האנוש בחברת אינווידיה המוכרת לכולנו, במקביל למשנה ליועץ המשפטי של החברה וסמנכ”ל עניינים משפטיים. אין בישראל דבר כזה שיש רק תפקיד אחד, חייבים לשלב כמה. נכון מתברר, דע לך שהדבר שתפס אותי הכי חזק בסיפור שלך, שבנוסף לכל הדברים האלה, אתה גם חבר הנהגת ההורים של בית הספר היסודי אביב, ופעיל בהנהגת ההורים של בית ספר תיכונית.

[1:13] עמרי: למה זה מרשים אותי? כי אני יודע כמה אתה עסוק, ואני גם עסוק. ואני יודע כמה אני לפעמים שואף להיות חלק מהנהגת תורים שכזאת, ואף פעם אני לא רוצה זמן. אז איך בכל זאת?

[1:22] גדעון: זה עניין של תעדוף של דברים. אתה משלם מחירים על כל דבר, אתה משלם מחירים את עצמך. אתה אומר: “אני, כשהילדים שלי נכנסו למערכת, אז אמרתי ‘בוא ננסה להבין, ללמוד איך זה ומה זה’, ולאט לאט זה תפס”. ואני היום כבר תשע שנים בהנהגה, ושלוש שנים האחרונות אני יו”ר ההנהגה. אז בבית ספר של הילדים שלי, אביב, וזה נחמד וזה.

[1:52] גדעון: זה הדרך שלי, קצת לתרום מעבר לעבודה או למשפחה האישית שלי.

[1:59] עמרי: תגיד, כמה זמן זה אגב לוקח מהשבוע, דבר כזה?

[2:02] גדעון: זה משתנה. זה לא מעמסה כזאת גדולה. זה תלוי בתקופות. כשהתחילה מלחמה, למשל, אז זה תופס יותר. תקופות קורונה היו לנו נושאים יותר בעייתיים. אני לא הייתי שם, אבל התעסקנו בכל הטירוף שהיה אז. זה באמת תלוי, לא נורא, באמת סביל לחלוטין.

[2:27] עמרי: תראה, אז אתה עובד באינבידיה. אתה בכיר באינבידיה. ספר קצת על אינבידיה, אחת מהחברות המוכרות והמצליחות במשק הישראלי. אתה מתחיל במלנוקס, נכון, לפני הרכישה של אינבידיה. אתה מגיע לשם ומוצא מה?

[2:41] גדעון: כשאני התחלתי במלנוקס, היינו חברה ציבורית לא ממש מוכרת. אני חושב שהיו כ-450 עובדים בכל העולם. אני בדיוק חזרתי מארצות הברית, ולא ממש ידעתי מה זאת ומי זאת מלנוקס. וכקוריוז, כשלושה שבועות אחרי שהצטרפתי לחברה, פרסמנו דוחות. הדוח היה עם צפי קצת פחות טוב ממה שהמשקיעים ציפו.

[3:11] גדעון: החברה נחתכה בשלושים אחוז. זה בדיוק זה, וכך אמרתי: “אוי, בסדר, קורה”. אז היינו שווים שבע מאות מיליון דולר, שזה לא סכום קטן, וירדנו בשלושים אחוז.

[3:24] גדעון: והתחיל מסע מרתק. באמת מרתק רכישות של חברות ושינויים, וכל הזמן באמת שינויים שלא ציפינו ולא ראינו. ראינו עליות, וראינו מורדות.

[3:41] גדעון: ובסוף, נרקשנו על ידי אינבידיה. זה התחיל מסע חדש, מסע מטורף.

[3:46] עמרי: אז זה באמת מנוז. אינבידיה זה סמל למצוינות במשק הישראלי. ודיברנו קצת לפני שהקלטתי את הפודקאסט, שרציתי פעם בחברה הזאת, ונדהמתי מכמות ההכנות שעשו לי, שהייתה שונה מכל חברה אחרת. טסטים ולוודא שהכל פרט יושב במקום הנכון. מה סוד ההצלחה של אינבידיה?

[4:04] גדעון: זה בדיוק זה.

[4:05] גדעון: הדגש על כל הפרטים. עלינו להביא את המוצרים הכי טובים בזמן הנכון לשוק. אנו דוחפים כל הזמן עוד ועוד את המעטפת הזאת של המצוינות ושל החדשנות. זה מה שאנחנו עושים, בכל תחום אצלנו. זה ה-DNA של החברה.

[4:21] עמרי: של החברה, אז בטח יעזרו לנו הרבה מאוד מנהלים, הרבה מאוד אנשים שעובדים בחברות. איך מפתחים דינאמיקה כזו של חברה? זה לא ביום אחד.

[4:29] גדעון: אני חושב שזה דווקא מהיום הראשון. אני לא הייתי חלק מהיום הראשון של מלנוקס, לצערי. אבל אייל והצוות שהקימו את החברה, מהיום הראשון, כיוונו למקומות האלה. כי גם כשהם התחילו, אמרו להם: “מה אתם עושים? מה זה הטירוף הזה של לנסות להקים חברה שתתחרה במוצרים של אינטל?” זה לא נשמע באמת הגיוני.

[4:58] גדעון: ובזכות הדרייב המטורף שהיה להם, הם הצליחו. וברגע שככה מתנהלים מהיום הראשון, ככה ממשיכים. במקרה יצא שגם אינבידיה, אותו דבר. כלומר, שתי החברות הוקמו על ידי, מן הסתם, פאונדרים שמנקלו אותם. ועדיין, ג’נסן הוא עדיין המנכ”ל, הוא המייסד.

[5:22] גדעון: וזה מאוד דומה בהוויה מסוימת. יש שינויים, כמובן, בדברים אחרים, אבל בסוף יש שני אנשים שרוצים להביא מוצרים וטכנולוגיה הכי טובה.

[5:36] גדעון: לשוק ולשנות את השוק. זה אתגר גדול, אבל אנחנו יכולים לעשות את זה. צריך לזהות את הצרכים של הלקוחות, לפתח מוצרים חדשניים ולשווק אותם בצורה יעילה. אנחנו צריכים להיות יצירתיים ולחשוב מחוץ לקופסה. רק ככה נוכל להצליח בשוק התחרותי הזה.

[5:39] עמרי: במה המסלול שלך בתוך החברה? איך אתה התפתחת בתוכה?

[5:42] גדעון: אז אני התחלתי כמשנה ליועץ המשפטי. קמתי כאן את המערך הייעוץ המשפטי בישראל, והתפתחתי בתוכו. התחלתי ליחיד, ולאט לאט הוספנו עוד אנשים.

[5:57] גדעון: ולפני קצת יותר מארבע שנים, אחרי הרכישה, הציעו לי להפוך להיות גם מנהל משאבי אנוש כאן בישראל.

[6:07] עמרי: שמה, זה אומר בעצם, ואיך זה? ואיך, אם בכלל, זה משיק לתפקידך כעורך דין, כיועץ משפטי?

[6:13] גדעון: אז, זה אומר לקחת פיסוק על קבוצה הרבה יותר גדולה של אנשים. זה להיות אחראי, פתאום, על כל העובדים, ולא רק על זה. זה אומר להכיר את העובדים.

[6:25] גדעון: יותר טוב, כי עד אז הייתי במשפטית וניסיתי להכיר כמה שפחות. כי בסוף, אליי היו מגיעים עם בעיות ועם רצון לפטר עובד או לעשות דברים, וכשאתה לא מכיר, אז זה הרבה יותר קל. כשאתה מכיר את האנשים שבאו אליי, מישהו שהכרתי יותר טוב, התאכזבתי. הייתי אומר: “וואו, לא, אני דווקא הוא חמוד, הוא נחמד, היא אחלה.” זה מבאס.

[6:49] גדעון: אז השקעתי, לא השקעתי, הרבה זמן בלהכיר. ואז הייתי צריך. ואם אתה שואל, איך זה משיק? זה הרבה אנשים שאלו אותי, איך יכול להיות שעורך דין – מה קורה שהוא הופך להיות מיועץ משפטי להיות מנהל? מה זה די אנטי אחד את השני. אבל בגלל העיסוק שלי, שהיה הרבה בנושאים של תמיכה בצוות.

[7:13] גדעון: של משאבי האנוש ליוויתי אותם בכל התהליכים שלהם. הייתי למעשה הרבה דיני עבודה, אז זה עבד והייתי חלק אינטגרלי, בצורה כזאת או אחרת, של המערך הזה. אז היה די טבעי, התכרתי את כל הצוות, הם הכירו אותי, וזרמנו, כמו שנאמר.

[7:33] גדעון: ביקשו ממני לקחת את התפקיד לחצי שנה. להיות זמני והזמני נהפך להיות.

[7:39] עמרי: שום השקה. דיברת על זה? אין הרבה השקה בין זה לבין להיות יועץ משפטי, נכון?

[7:45] גדעון: אני חושב שבסוף, זה להתעסק עם אנשים. זו ההשקה המרכזית. וכשאתה תומך ואתה לומד דיני עבודה, אז אתה מתעסק כל הזמן בלהבין את הנושאים. אתה מייעץ על איך, מה הדבר הנכון לעשות, איפה גדלים או איך עושים שינויים שמשפיעים על העובדים. זה התפקיד.

[8:08] עמרי: אז החיים שלך די סבבה. אתה גר בתל אביב ועובד בתל אביב, ויש לך ילדים ועבודה מצוינת. אז מגיע שבעה באוקטובר.

[8:22] עמרי: איפה זה תופס אותך? איפה אתה נמצא?

[8:26] גדעון: אני בתל אביב, בבית ישן. וכמו רוב עם ישראל, מתעורר בשש ועשרים ותשע. נכנס לממד עם הילדים, חושב לעצמי: “וואלה, איזה קטע! מחר אמור להיות בית ספר, אבל כנראה לא יהיה”. זה היה היום הראשון שהיינו אמורים לקבל חזרה במסגרת ההסדר החדש עם המורים. אז ביטלו את האיסרו חג. אז זה, אמרתי, “טוב, נו, זהו. איך זה קרה לנו?”

[8:53] גדעון: מההתחלה עוד חשבתי שזה כלום. כמובן, לא, לא, זה חזר. עוד ניסיתי לחזור לישון, ואז ההפרעה השנייה תפסה אותנו. הבנו שזה כבר לא אירוע רגיל.

[9:01] גדעון: וזהו. מתחילים להדליק טלוויזיה או להסתכל בחדשות, ומנסים להבין מה קורה.

[9:10] עמרי: אז אתה רואה את התמונות מהטלוויזיה, ואתה רואה אנשים נרצחים, נחטפים מתוך שטח ישראל. וזה עושה לך מה?

[9:17] גדעון: קודם כל, לקח זמן עד שראינו את התמונות האלה. אבל, דבר ראשון שהבנו, זה לא אירוע נקודתי שנגמר ברגע. אז התחלנו להפעיל את המערך שלנו של לבדוק מה קורה עם העובדים. יש לנו הרבה עובדים, הרבה עובדים באנבידיה שנמצאים בדרום, שגרים בדרום. יש לנו סניף בבאר שבע, אז אנחנו…

[9:37] גדעון: אנחנו מכסים את כל המדינה, מיד להפעיל ולראות שכולם בסדר. היו לנו עובדים באופקים שהיו נצורים בבתים שלהם, גם עוד עובדים בעוטף שהיו שם.

[9:51] גדעון: אה. זה היה קצר אבל חשוב לתקן גם משפטים קצרים כאלה. הנה הטקסט המתוקן:

אה.

[9:53] גדעון: ובשלב מסוים, אני מבין כמובן, שיש חטופים. שמענו את אלה בנמי, הבנו שיש כאן אירוע עוד יותר גדול. אלה בנמי, הבת של אוהד בנמי, שעם דני קושמרו, כאילו זה אירוע שחוקה אומרת. “אבא שלי חטוף”, היינו. לא הבנתי, לא חושב שאף אחד מאיתנו באמת הבין מה זה אומר.

[10:20] גדעון: וכמה שעות בסביבות שתיים בצהריים, קיבלתי הודעה שיש לנו עובד שחטוף. אבינתן, אור, אתה צריך.

[10:27] עמרי: צריך להגיד, הולך עם החולצה.

[10:28] גדעון: החולצה שלו עם החולצה שלו.

[10:29] עמרי: שלו, נתן. זה בן הזוג של נוער גרמני שנחטפה על האופנוע, ואותו רואים מובל ככה. נכון?

[10:36] גדעון: נכון, אבינתן הוא אחד מהעובדים שלנו. הוא מהנדס, ולקח כאילו. גם אז קיבלתי את ההודעה, ואמרתי להם: “רגע, רגע, רגע!” וראיתי את הוידאו, ואמרתי להם: “אתם בטוחים?”

[10:49] גדעון: כי הוידאו, וכשאני מסתכל על התמונה שלו אצלנו בפורטל, זה לא נראה אותו בן אדם. רואים על התמונה פה, זה תמונה אחרת. מבחינתי, אז התעקשתי שיבדקו ויבדקו ויבדקו עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם. ואחרי שעה, אמרו לי: “לא, בדקנו מכל הכיוונים, זהו.”

[11:05] גדעון: אתה הכרת אותו באופן אישי. אני, לצערי, עדיין לא פגשתי אותו באופן זה. בקרוב, אני מקווה להכיר אותו. אני מכיר אותו יותר מדי טוב. אני בטוח שהוא לא שמח מזה שאני יודע עליו הרבה יותר מדי פרטים, שסביר להניח שהם מצד.

[11:20] עמרי: מצד שני, אני חושב שהרעיון הזה לא כל כך טוב. יש כמה בעיות שאני רואה בו. ראשית, הוא עלול להיות יקר מדי ליישום. שנית, לא בטוח שהוא יעיל באמת ויפתור את הבעיה שאנחנו מנסים לפתור. ולבסוף, יש פתרונות אחרים שעשויים להיות יותר מתאימים במקרה הזה. אז לדעתי, כדאי לשקול אפשרויות אחרות לפני שמחליטים על הרעיון הזה.

[11:20] עמרי: לא אמור לדעת, אתה שומע אותנו? נראה לי שאתה מוגן מפיתורים. שאתה חוזר מנבידיה.

[11:26] גדעון: אני חושב שזו הבעיה. אנחנו דואגים לו ולמשפחה שלו. כן, זה ההתחלה. השביעי לאוקטובר, וגם הבת שלו.

[11:40] עמרי: של יעל ולדמן. היא אמרה: “אני חושבת שהמצב הכלכלי בארץ הוא מאוד קשה. הרבה אנשים מתקשים להתפרנס ולכסות את הוצאות החיים. אני מקווה שהממשלה תעשה יותר כדי לסייע לאזרחים במצוקה. אנחנו צריכים פתרונות מעשיים שיקלו על האזרחים”.

[11:41] גדעון: כן, גם שמענו די מהר על הבת של דניאל, וגם על בן הזוג של הנועם. שניהם עובדים לשעבר אצלנו במלנוקס. שם, אז עוד רק שמענו שהם נהדרים. לא היה מידע אחר באותו יום של השביעי.

[12:05] גדעון: הייתי צריך לשלוח אימייל למנכ”ל.

[12:07] גדעון: באותו יום, אני חושב שבארבע או חמש בצהריים, אני שולח אימייל למנכ”ל העולמי שלנו ומעדכן אותו במשהו שהוא סוריאליסטי. עד היום, אני לא חושב שהוא אי פעם שמע או חשב. גם אני לא חושב שהוא יקבל אימייל שאומר: “יש לך עובד חטוף”.

[12:27] גדעון: והבת והבן זוג של חבר מאוד מאוד טוב שלך נהדרים.

[12:33] גדעון: ויש כאן אירוע מטורף בישראל. אז זה היה הדבר הראשון שעשינו.

[12:44] עמרי: תראה, האירוע הזה של שבעה באוקטובר. אירוע זה הוא דבר קצת קטן. אבל לקרוא את הדבר הזה של שבעה באוקטובר, הוא הכניס בעיקר לפרופורציות – מה זה החיים, מה חשוב בהם, ומה זה עשה לך.

[12:56] גדעון: אז גם ברור, שאנחנו בתוך עולם שבו…

[13:02] גדעון: החיים הם מסע מרתק ומלא הפתעות. לעיתים הדרך קשה וכרוכה בקשיים אך בסופו של דבר אנו מגיעים למקום טוב יותר. אנו צריכים להתמודד עם אתגרים ולהתגבר על מכשולים. אך אם נשמור על תקווה ונמשיך קדימה בסופו של דבר נגיע למקום טוב יותר. החיים הם מתנה יקרה שיש להעריך ולנצל בצורה הטובה ביותר. כל יום הוא הזדמנות חדשה להגשים את חלומותינו ולהפוך את החיים למשמעותיים יותר.

[13:04] גדעון: היו נכונים.

[13:06] גדעון: לקחנו אותם כמובן מאליו, עד השביעי לאוקטובר. ומה שביעי לאוקטובר, אנחנו בסיטואציה שונה לחלוטין.

[13:15] גדעון: בעולם שאין בו הרבה היגיון. אנשים מתנהגים בדרכים מוזרות ולא צפויות. לפעמים קשה להבין את המניעים שלהם. אבל זה מה שהופך את החיים כל כך מעניינים. אם כולם היו רציונליים וצפויים, העולם היה משעמם בהרבה.

[13:18] גדעון: ואנחנו מנסים לעשות את התיקון שלנו. אני חושב.

[13:24] עמרי: אחד הנושאים שאתה מתחבר אליהם בצורה הכי חזקה, רואים את זה גם בחולצה וגם בדיסקית שאתה עונה למי שרק שומע אותנו ולא רואה אותך גם על המסך, זה העניין של החטופים. נושא החטופים.

[13:37] עמרי: תסביר מה אתה מרגיש בקשר לדבר הזה.

[13:42] גדעון: אני לא יודע. היה לי ברור מהרגע הראשון, ברגע שהיה לנו עובד חטוף. אני בתוך האירוע הזה עד שהוא חוזר, אף אחד מאיתנו לא דמיין שאנחנו נהיה כאן ביום ה-501, ועדיין נדבר על זה שיש לנו שבעים ושלוש אנשים שנמצאים בעזה. אבל היה לי ברור שאנחנו זה, אחרי שהבנו את המימדים של האסון.

[14:09] גדעון: יש אנשים שצריכים את העזרה שלנו, אבל בהתחלה התמקדתי בעיקר במשפחה של אבינתן. אני עוד זוכר, אני חושב שכבר כילד, רון ערד.

[14:19] גדעון: נכון, זה היה אירוע. אנחנו, אני באמת עמדתי שרון הרד יחזור. עכשיו, הייתי ילד צעיר. זה לא שזה חיכינו וקיווינו. והיו שירים, והיו מחוות. גם כשהתחלתי את העבודה שלי כעורך דין, אז בן משפחה של אחת מהעובדות שלנו גם נחטף. בני אברהם, איפה אתה עבדה אצלכם? לא, דודה שלו עבדה אצלנו.

[14:48] גדעון: אז זה קצת מלווה אותי, לפחות סובקונצ’סלי, בתת המודע שלי כל החיים. וזהו, אז…

[14:58] גדעון: אז הכרנו את המשפחה של אבינתן, ואנחנו איתם מאז.

[15:01] עמרי: אבל זה לא רק אבינתן. אתה מניע את הרגש העמוק הזה שיש לך לפעולה. איך מניעים רגש לפעולה?

[15:10] עמרי: או איך הופכים רגש לפעולה ממשית.

ראשית, חשוב להבין את הרגש שאנחנו חווים. מה הוא מרגיש בפנים? מה הוא מעורר בנו? לאחר מכן, עלינו לתרגם את הרגש הזה לפעולה. מה אנחנו יכולים לעשות כדי להביע את הרגש הזה או להוציא אותו החוצה? זה יכול להיות משהו קטן כמו לכתוב יומן או לצייר, או משהו גדול יותר כמו לשתף את הרגש עם אחרים או לפעול למען מטרה חשובה.

החשוב הוא להמיר את הרגש לתנועה, לתת לו ביטוי ולא להשאיר אותו חבוש בפנים. רק כך נוכל להפוך רגש לפעולה ממשית.

[15:13] גדעון: אני חושב שהם, ראשית, מבינים שצריך לעשות, ועושים. וזה, כמו שאמרת, יתחיל עם המשפחה של איתן. אחרי זה, זה יתגלגל למשהו הרבה יותר גדול. אבל מבינים שצריכים לבוא ולתמוך ולעזור. ואני…

[15:33] גדעון: גם ניצלתי הזדמנויות. בסוף, היו לי הזדמנויות.

[15:36] עמרי: תן לי דוגמה, אסביר.

[15:39] גדעון: או לא יודע אם זה ניצלתי או יצרתי הזדמנויות.

[15:43] גדעון: היה את הצעדה הראשונה שנעשתה לירושלים בנובמבר 2023. עוד אנחנו מדברים, ואני הצטרפתי לצעדה עם החולצה של אבינתן. הצטרפתי כצועד. היו כמה מאות אנשים. ירד עלינו מבול של גשם. זה היה קצת מוזר – לא הכרתי משפחות אחרות, וצעדנו. ובסוף אותו יום, ערב, אנחנו ספוגים חוזרים הביתה.

[16:11] גדעון: והרגשתי שלא היו מספיק אנשים, אז אמרתי: “אני אבוא ביום רביעי. אני אסדר את הלוז, אני אגיע גם ביום רביעי בבוקר, אני אצד”.

[16:21] גדעון: והאמת היא, מראש רציתי לצעוד את כל הצעדה. אבל אני חושב שאשתי פחות רצתה שאני אשאר לישון כל ערב עם המשפחות, אז חזרתי הביתה ביום רביעי. קמתי והגעתי, ואני עוד מנהל שיחה. היה לי שיחת צוות, ואני מנהל שיחה לפני שמתחילים את הצעדה. ואומר לצוות: “אני כאן בצעדה, אם צריך משהו תעדכנו”. ובאתי למארגנים, כי ראיתי שהיה קצת בלאגן, ואמרתי להם: “אם אתם צריכים עזרה, רק שתדעו, אני לא משפחה, יש לי עובד חטוף, אבל אם אתם צריכים משהו, אז…”

[16:50] גדעון: אמרו לי: “תבוא איתנו כאן מקדימה”. ולאט לאט, הם היו פחות אנשים מקדימה שמארגנים, וביקשו ממני: “אמרו לי, תדאג שהם ילכו ישר בקו, ישר ולאט. זה התפקיד שלך”. נתנו לי מגפון, וזהו. טוב, אני כשנותנים לי משימה ואומרים לי בדיוק מה צריך לעשות, אז זה מה שאני עושה. והסתובבתי והתחלתי ללכת אחורה, ואז הקהל צועד אליי.

[17:19] גדעון: וראיתי גם בשעה מסוימת, הבנתי שהם גם צריכים עזרה בקריזיס. אז עזרתי להם עם הקריזיס. צריך לדמיין את זה, שאתה מתחיל לצעוד, ואתה רואה תמונות. כל מה שאתה רואה, אתה רואה אנשים שמחזיקים תמונות. לאט לאט, אתה גם מכיר את זה. יש שיחות, יש קצת זה, ויש תחרות. הסיפור הנוראי – אתה חושב ששמעת סיפור אחד שהוא נורא, ואתה מדבר עם השני והוא מספר לך סיפור שאתה אומר “טוב, זה יותר גרוע מזה, לא יכול להיות”. ואז יש עוד יותר גרוע.

[17:47] גדעון: כי שוב, אז היינו בשיא האירוע. ובאותו יום רביעי, שזה היום השני של הצעדה, סיימנו אותו בגזר, לפי דעתי. ובאתי להיפרד מהמשפחות, לכמה אנשים שהכרתי, והם שאלו אותי אם אני מגיע ביום חמישי.

[18:06] גדעון: אמרתי להם שלא נראה לי, כי יום חמישי זה יום קשה. אשתי מתחילה לעבוד מוקדם, ואיך נסתדר עם הילדים?

[18:14] גדעון: וראיתי שהם ראיתי את האכזבה, כי נבנה איזשהו אמון כבר. כן, מה ראית על הפנים שלהם? קצת אכזבה, כי האנשים האלה חיפשו.

[18:23] גדעון: הם חמודים, אנשים שיתמכו ויהיו איתם, ויהיו איתם באמת.

[18:28] גדעון: ועליתי לאוטובוס שהחזיר אותנו חזרה. אמרתי לאשתי: “רוני, נראה לי שאנחנו נצטרך למצוא דרך להסתדר”. והיא אמרה לי: “כמובן, בסדר, אנחנו נמצא את הדרך”. וכשחזרתי הביתה, אז היא אומרת לי: “אני מבינה שגם את הסוף שבוע אני צריכה להסתדר לבד”. אמרתי לה: “כמובן”. וזהו. מאותו רגע, אני צועד אחורה לירושלים, מוביל את זה. הגענו בסוף ל- 40-50 אלף אנשים.

[18:57] גדעון: ונשאבתי, פשוט נשאבתי. ואז, אתה.

[19:01] עמרי: אתה הופך להיות מבן אדם שמבקשים ממנו לבוא לרחוב ולהשתתף בהצעות לבן אדם שאמור בעצמו לארגן ולהוציא אנשים החוצה.

[19:09] גדעון: אז אני לא יודע שהייתי מגדיר את זה ככה. אני התעוררתי ביום אחרי שעשינו את הצעדה, וביום ראשון נגמרה. ביום שבת בערב, הייתה אותה פגישה עם סוף-סוף עם הקבינט, שזה כל מה שביקשו. של לחשוב שחודש, ויותר חודש וחצי אחרי האירועים הנוראים, לקח זמן להיפגש עם המשפחות. וכמה ימים אחרי זה, כבר הייתה עסקה. אז אנחנו…

[19:38] גדעון: היינו מרוצים. התעוררתי ביום ראשון בבוקר עם תחושה של אוקיי. עשינו משהו מדהים באמת, זו חוויה מדהימה להוביל, להיות בראש תור כזה. והיא תופחת גם לאגו. אני לא אשקר, זו חוויה שלא ציפיתי שתהיה לי. יש לי זוויות צילום של משפחות או דברים, אירועים שקרו שם, שלאף אחד אחר אין, בגלל איפה שעמדתי.

[20:03] גדעון: ואמרתי: “טוב, אבל מה? הם לא חזרו”. אז למעשה, מה עושים עכשיו? לקח לי כמה שעות לחזור גם לזה, שאוכל גם לעבוד בכלל ולעשות. ואז הבנתי שאני צריך להמשיך להגיע. אז המשכתי להגיע לכיכר, והמשכתי לעודד אנשים להגיע לכיכר. והפכתי להיות זה שצועק בהצהרות. לאט לאט, עברתי מהקהל ליותר קדמת הבמה, אבל זה כבר אירוע אחר.

[20:31] גדעון: וכן, ברגע שאתה מכיר את המשפחות המדהימות האלה, אתה לא יכול שלא להתאהב בהן. הן כל כך חמות ואוהבות, והילדים כל כך חמודים ומלאי חיים. אתה פשוט רוצה להיות חלק מהמשפחה הזאת.

[20:37] עמרי: אתה לא בן אדם עם עודף זמן פנוי, נכון?

[20:41] עמרי: כנראה שלא.

[20:42] עמרי: אז, איך משלבים את זה? הרי יש רק עשרים וארבע שעות ביממה. איך משלבים פעילות התנדבותית שבאה מהלב, והיא כל כך אינטנסיבית, עם העבודה מאוד אינטנסיבית שלך?

[20:53] גדעון: מג’נגלים משלמים מחירים במקומות אחרים על מה שילמת. אני מניח שהמשפחה שלי משלמת מחיר. הילדים שלי ואשתי משלמים מחיר, לא קטן. זה שאני כל יום הייתי יוצא.

[21:04] גדעון: חמש וחצי מהבית בערב, והולך לכיכר, כי בשש הוא יושב. זה אחרי יום עבודה שלך, הרבה מהבית. אז, בבקרים הייתי אני עדיין מטפל בבית, ואחרי הצהריים אני עם הילדים. אבל זה עדיין מחיר לא קטן לשלם. לחודשים, גם היו חודשים שלמים שזה היה ככה, שכל יום – כולל שישי וכולל שבת – והכל משלמים. זה גם בשעות שינה, משלמים על זה בשעות.

[21:33] גדעון: כאילו, ביחס לפנאי, לאשתי או לכל דבר אחר, אז לא, אני לא עושה ספורט, ואני לא עושה הרבה דברים שאולי אחרים יש להם זמן. אבל, זה מבחינתי בסדר גמור, ואיכשהו זה מסתדר גם. יש לי צוות מדהים שעובד איתי, גם במשפטית היה לי צוות מדהים, וגם במשאבי אנוש שאני סומך עליהם במוסדות העבודה שלהם.

[22:00] גדעון: והן עושות אותה בהרבה אהבה ואכפתיות. אז מסתדרים.

[22:08] עמרי: עכשיו יש איזה רגע אחד, איזה רגע אחד של מפגש עם המשפחות במהלך התקופה שלך עם משפחה אחת.

[22:15] עמרי: שתזכור תמיד שלא יצא לך מהראש שאתה יכול לתאר אותו עכשיו.

[22:20] גדעון: אז, שאלה מעולה.

[22:25] גדעון: יש כל כך הרבה רגעים שאני לא אשכח ואקח איתי, כי באמת המשפחות, אני חושב.

[22:31] גדעון: אני אגיד שניים שהם אחד.

[22:35] גדעון: אז בצעדה הראשונה, אני פוגש את קמליה, אחות של ארישי, שהיא סבתא של גלי טרשנסקי. ומגלה שהיא מחזיקה את השלט של גלי, והיא חטופה בעזה – ילדה בת ארבע עשרה, שלוש עשרה באותו זמן.

[22:59] גדעון: ואנחנו צועדים, ופתאום ארי פתאום מסובבת את השלט. ואני רואה תמונה של ליאור טרשנסקי, ואני אומר: “רגע, מה זה?” ואז אני מגלה שהחיה של גלי נרצחה באותו יום. ואתה אומר: “אוקיי, זה אירוע.” ואז גלי חוזרת. אני קושר את זה, כי אז גלי חוזרת בעסקה במתווה הראשון.

[23:25] גדעון: ואני מקבל טלפון. היא חזרה ב-29 בנובמבר, זה יומיים אחרי היום הולדת שלי. ואני, באותו יום הולדת, מחכה רק למתנה הזאת שגלי תצא. מאוד התחברתי למשפחה, ורק רציתי זה. לא קרה ביום הולדת, זה קרה יומיים אחרי זה. אז חגגנו אז.

[23:44] גדעון: וכמה ימים יום אחרי זה, אחרי שהיא חוזרת, אני מקבל טלפון מקמל. יום שישי, היא אומרת לי: “אתה מוכן לבוא לקחת מרק שהכנתי בשביל גלי לבית החולים?”

[23:57] גדעון: ואני אומר, ברור, זה עוזב הכל. בא, הייתי בדרך לכיכר במקרה. אמרתי, “טוב, אני עוצר, אוסף את זה ונוסע לבניצון”.

[24:07] גדעון: ומגיע לבלינסון, ומצפה להביא את זה וללכת. שמישהו ייקח את זה. רומה, אימא של גלית, אני פתאום רואה אותה עכשיו. אותה גם הכרתי.

[24:18] גדעון: ופתאום אני רואה שגלי לידה הם פותחים לי את הדלת. אומרים לי “תיכנס”. גלי יודעת מי אני, זה נותן לי חיבוק. הייתי בהלם. זה רגע שלא ציפיתי לו.

[24:32] גדעון: א’ פתאום זה בן אדם בתלת מימד שאתה רגיל לראות אותו בדו מימד. התמונה הספציפית גם שהם בחרו לקח לי זמן במהלך הצעדה, אבל הבנתי פתאום שהיא נורא מזכירה לי את אחיינית שלי. רק בתמונה הזאת יש בה משהו, אבל כל התמונות האחרות היא לא. כשהראיתי את זה גם לאחי, הוא אמר לי: “נכון”.

[24:57] גדעון: זה רגע סוריאליסטי, שפתאום בן אדם דו-מימדי הופך להיות תלת-מימדי.

[25:04] עמרי: ומאז, ראית אותה, אגב?

[25:06] גדעון: אגב, יצא שאנחנו בקשר טוב.

[25:09] עמרי: אז אנחנו מדברים עכשיו במהלכו של יישום עסקת החטופים. אני מאמין שאתה מושקע מאוד רגשית באירוע הזה, מכיר את האנשים שחוזרים, לפחות את הסיפורים עליהם מקרוב. מה עובר עליך בימים האלה?

[25:23] גדעון: הרבה שמחה, כי הרבה אנשים שאני מכיר את המשפחות שלהם. אותם אני, כמובן, לא מכיר – אני מכיר בסיפורים, ואני מרגיש שאני מכיר אותם, אבל אני לא באמת מכיר את המשפחות שלהם. הרבה מאוד שמחה עבור המשפחות האלה, שנאבקו ונלחמו ועשו הכל בשביל שהיקיריהם שלהם יחזרו בשלום.

[25:48] גדעון: עצב, תסכול, אכזבה – מה שלא זה, הרבה רגשות על אלה שלא חזרו עדיין, ועל אלה שלא יחזרו או לא יחזרו בחיים. לצערנו, אז אנחנו. שבוע שעבר נסעתי לצפון, ובדרך מודיעים שהתקבלו אותות חיים מגלי וזיו ברמן, ואני כולי מבסוט ומאושר, כי היה חשש לחייהם.

[26:16] גדעון: וחצי שעה אחרי זה, מודיעים ששלמה מנצו נרצח. מתברר שבשביעי, אבל זה לא מעניין, כי אנחנו היינו באירוע הזה, ובת משפחה שלו עובדת שלי עובדת באנבידיה, אז אני מחובר גם יותר. ואנחנו על הסקאלה הזאת של עושר.

[26:36] גדעון: פתאום גילית שהילד שלך, שהיה בחיים, זה חמש מאות ביום. בשבי, זה כאילו איזשהו הקלה, אבל פתאום אנחנו יורדים למציאות של אבל שלמה. נרצח.

[26:52] עמרי: תגיד, ואיך בכל העשייה הזאת – גם באינבידיה, וגם בענייני חטופים, וגם בבית הספר אצל הילדים שלך – מצאת זמן להגיע לתוכנית הזאת במרכז האקדמי פרס?

[27:03] גדעון: אז זה מתקשר לשביעי, כי בסוף שאלת על מחירים שמשלמים. או מה אנחנו? אז החלטתי, וגם אשתי עזרה לי בזה, להחליט שאנחנו צריכים עוד חוויות.

[27:18] גדעון: אז יש את החוויות המשפחתיות. תסדיר את ההחלטה הזאת, כי החיים קצרים. אתה לא יודע מה יהיה – זו קלישה כזאת שאנחנו יודעים מסרטים או מההוויה. ואשתי אמרה לי: “בוא, צריך לעשות דברים, דברים שאולי פעם היינו עושים פחות.” אז יותר קצת נסיעות לחו”ל, יותר חוויות עם הילדים בארץ. היה קצת יותר קשה לעשות את זה עכשיו, אבל אז נסענו קצת יותר.

[27:45] גדעון: וניסינו לאסוף חוויות משפחתיות מסמכות. אמרתי לעצמי,

[27:52] גדעון: תאסוף חוויה. אני מאמין שזה חשוב לחוות דברים חדשים ולהרחיב את האופקים. כל אדם צריך לצאת מאזור הנוחות שלו מדי פעם, לנסות דברים שונים ולהתנסות בחוויות חדשות. זה יכול להיות טיול לחו”ל, למידה של שפה חדשה, או אפילו פעילות ספורטיבית שמעולם לא ניסית. החשוב הוא להיות פתוח לחוויות חדשות ולא להישאר תקוע באותם דפוסים. כך תוכל לגדול ולהתפתח כאדם.

[27:53] גדעון: תני משהו לעצמך, כי לרוב אני לא שם את עצמי בפרונט של שום דבר או בראש סדר העדיפויות. אם אמרנו על איזה מחירים, אז זה מחיר. אמרתי: “וואלה, בוא נראה.” אם לא, למדתי המון, המון שנים. גלעד פנה אליי, פנה אליך, כן, בלינקדין. זה נשמע לי מאוד מעניין. דיברתי איתו, אמרתי: “וואלה, בוא ננסה.”

[28:23] גדעון: רע, זה בטח לא יכול להיות. ואם הוא לא יסתדר, אז לא יסתדר. אבל, לשמחתי, זה כן מסתדר.

[28:30] עמרי: ומה מצאת כאן? הייתי רוצה לשמוע על הממצאים שלך. מה עלה בידך לגלות במהלך החיפוש והחקירה שלך?

[28:32] גדעון: מצאתי כאן בעיקר אנשים מדהימים. הם נחמדים, מעניינים ומלאי אנרגיה. אני נהנה להיות איתם ולשוחח על נושאים שונים. הם מלמדים אותי דברים חדשים כל הזמן.

[28:35] עמרי: אז אני אשאל אותך את זה אחרת, אם יש דבר אחד שמרשים אותך בתוכנית הזאת, מהו?

[28:39] גדעון: האנשים, אני חוזר לאותה נקודה. בסוף, אני נפגש עם אנשים פה שאתה לא חושב שהייתי פוגש בסיטואציות אחרות. וגם אם הייתי פוגש אותם בסיטואציות אחרות, זה לא היה אותו הדבר, כי האחווה שנוצרה כאן והחברות שנוצרה כאן.

[28:59] גדעון: היא שונה נותנת קרדיט מאוד גדול לשוקי, לגלעד, ולירדן, שבחרו את האנשים. למרות הרקעים השונים, ולמרות כל מיני דברים, הם מתחברים מאוד מאוד טוב, וזו באמת חוויה מעניינת.

[29:20] עמרי: עכשיו, כולם פה עוברים תהליך. דיברתי אתמול עם שוקי, ועם גלעד גם. הם, כמנחים ומנהלים, עוברים תהליך. ואתם, כמשתתפים, בטוח עוברים תהליך.

[29:31] עמרי: התהליך שאתה עובר, זה משהו שאתה מרגיש אותו בזמן אמת. אתה רואה על עצמך בזמן אמת, בזמן התוכנית שאתה עובר תהליך.

[29:38] גדעון: קצת, כן, אני מנסה להיות יותר כאילו מיינדפול לחלק מהדברים שאנחנו לומדים פה. וקצת יותר פתוח, וקצת יותר מוכן לשינויים שאנחנו צריכים ללמוד עליהם ולפעול בהם. אז, כן, אני חושב שכן.

[29:58] עמרי: אתה רואה את זה? יש רגע אחד שתיקח מהמקום הזה, כבר עד עכשיו, מהתוכנית הזאת.

[30:06] גדעון: אז זה לא רגע אחד, זה החוויה של השבוע בהרווארד. יגידו את זה, כי זה הייתה חוויה.

[30:12] עמרי: היה הרגע אחד שלך שם.

[30:16] גדעון: אני לא יודע. אין באמת סיפור מעולה על משפט כאן. זה באמת היה.

[30:27] גדעון: זה חוויה סטודנטיאלית. אז, עוד פעם, לשבת ביום הראשון ולחוות חוויה סטודנטיאלית. למדתי בלונדון, זה אבל – אבל החוויה היא כמו שלא הייתה לי המון, המון שנים. לא נזכיר כמה, כי זה כבר מביך. אבל, כן, זה באמת עוד פעם לשבת בכיתה.

[30:48] גדעון: בחול באנגלית, זה נורא. הזכיר לי את הימים של העבר, שאני אוהב להתרפק עליהם מדי פעם. הצלחת להתנתק – אמ, היא כן. זה הייתה תקופה, היינו שם הרבה זמן. זה היה שבועות של לימודים, אבל בגלל הטיסות, בגלל המגבלות של הטיסות מישראל.

[31:09] גדעון: אז יצא שהייתי שם שתים עשרה יום, פלוס מינוס. וכן, הצלחנו גם להתנתק, למרות שבהתחלה, ביום שבת, היה קשה. הבנות חזרו, וזה לא היה קל, אבל לאורך הזמן, כבר התרגלתי. למרות שדאגתי גם להזכיר את החטופים בכל מצב שאכלתי, הייתי עם החולצה של ליטאי חן, והצטלמתי בהרווארד יארד.

[31:38] גדעון: שהוא עדיין חטוף בעזה, זה היה קצת מטריד מבחינתי. כאילו להיות הנקודה הספציפית הזאת, שבה ראינו כמה שנאה יש, לבוא ולהראות להם שאנחנו פה, ואנחנו לא מבטרים, ואנחנו בצד הנכון של האירוע הזה.

[31:58] עמרי: הזה, אז תראה, אני בטוח שהחלום הכי גדול שלך זה שכל החטופים יחזרו הביתה, ושכמה שיותר מהם יחזרו בשלום.

[32:06] עמרי: ואחרי שזה יקרה, באופן אישי, מה החלום שלך?

[32:11] גדעון: אני חושב שהחלום הגדול שלי זה שיהיה כאן יותר טוב. שיהיה במדינה הזאת יותר טוב, שלילדים שלי יהיה בני כמה. הילד הגדול שלי חגג בר מצווה לא מזמן, בנובמבר, לפני כמה חודשים. אני חושב שיהיה להם עתיד יותר טוב, פחות כיתוב, פחות שנאה. שיהיה קצת, יזכיר את מה שהיה אולי כאן בעבר.

[32:41] גדעון: שלא היה מושלם, אני חושב שהיה מושלם פה. אבל היה קצת יותר רגוע. אנחנו צריכים קצת יותר רוגע. המחלוקות הן מחלוקות, אבל אפשר פשוט לקיים את הדיון עליהן בצורה פחות אמוציונלית.

[32:57] גדעון: עם פחות שנאה אחד לשני, וזה מה שאני מקווה שיהיה כאן יותר טוב.

[33:05] עמרי: הלוואי, גדעון רוזנברג. תודה רבה, רבה, רבה! היה מרתק. תודה לך. שכולם יחזרו הביתה בשלום