לבנת מזרחי רינסקי, מנכ"לית חבר הבורסה של IBI -"כשאמרו לי לא, הבנתי שאצליח"

48 | פתיחה והקדמה

עמרי אסנהיים: שלום וברוכים הבאים לפודקאסט של יוזמת מנומדין-פרס למנהלים מבית המרכז האקדמי פרס. זו תוכנית ייחודית שמעניקה למנהלים מהמגזר העסקי כלים להובלת שינוי חברתי משמעותי בישראל. התוכנית משלבת למעשה שתי הכשרות משלימות – כלים להובלת שינוי בחברה הישראלית כאן במרכז האקדמי פרס ומנהיגות אישית ומסע ומתן בהרווארד קנדי סקול.

עמרי: בוקר טוב ושלום ללבנת מזרחי רינסקי.

לבנת מזרחי רינסקי: בוקר טוב עמרי, שלומך.

0:50-1:06 | הצגת הרקע המקצועי

עמרי: אני בסדר, קראתי עלייך, את באה מתחום הבנקאות, את מנכ”לית חדר הבורסה בבית ההשקעות איי בי איי, נכון, את יושבת ראש דירקטוריון CFX מרקט ומנכ”לית ומייסדת של חברה לייעוץ ומתן פתרונות פיננסים LTV ניהול.

לבנת: זה תמיד שלוש עתיות כאלה, נכון, באנגלית. זה עשית שלי, פחות או יותר.

1:08-2:15 | הקשר בין פיננסים לעשייה חברתית

עמרי: תראי, התחום הזה תמיד, ככה חשבתי, מסתכל מאחור של הגרוש, זה בנק, זה בנק עם אוריינטציית ביזנס ורווח, אז מה לך ולתוכנית כזאת כמו כאן, במרכז האקדמי?

לבנת: אוי, יש הרבה הרבה קשר. אז א’, אני כבר לא מעט שנים לא בנקאית, וחבר בורסה שאינו בנק הוא לא בנק. אני בפיננסים המון שנים, כמעט שלושים שנה. ובגדול, אני חושבת, במהלך כל השנים, אני מנסה תמיד באיזושהי פעילות צעד או התנדבות לעשות דברים שהם מעבר. אני תמיד אומרת שעולם הקפיטליסטי הוא עולם מאוד קשוח, מאוד גברי. יש בו משהו מאוד מנוכר, מאוד חד-סדדי, כסף וכולי. אז במובן הזה, אני תמיד מנסה לעשות דברים שמעבר, ולנסות להביא את מה שאני יכולה להביא גם החוצה, להחזיר חזרה. מקבלת מספיק, אני רוצה להחזיר חזרה.

2:15-3:02 | שבעה באוקטובר – ההקשר האישי

עמרי: איך התחברתי ליוזמה, אם זה מה שאתה שואל, אז בגדול במקרה ממש, מתוך איזשהו חיפוש, אני חושבת שאני דומה להרבה אנשים מאז השביעי באוקטובר. אתה מחפש מה מדבר עליך על מנת להציל את נשמתך בימים הקשים האלה.

עמרי: כי מה קרה לך בשבעה באוקטובר?

לבנת: וואו, זה בוקר, אתה יודע, זה תקף לגבי כולנו. כל אחד חווה את זה גם ברמה הציבורית וגם אינדיבידואלית. אני יכולה להגיד שלי היה מאוד קשה. יש לי שלוש בנות, שתיים מתוכן משרתות בצהל, אחת כבר במילואים. תאומות זה עוד בנות עשרים ואחת, בשבת, מלאו להן. והקטנה בת חמש עשרה, זה בית מאוד נשי, מאוד חזק במגדר, מה שנקרא.

3:02-4:24 | האבידות והאתגרים

לבנת: והן היו, אחת שרתה בכפיר, משרתת בכפיר, והשנייה עימקת של מפעילות האמר. שתיהן היו סוג של תומכות לחימה. כבר בשביעי באוקטובר התבשרנו שאחת החברות של אחת מהתאומות נרצחה.

עמרי: במסיבה?

לבנת: תצפית ענית. המזליאן לא היו במסיבה, אבל זה יכול היה להיות ערכי שאין מה אחר. ומאותו רגע למעשה התחלנו להתגלגל. מתוך החברה שאני מנהלת, כמאה חמישים עובדים, גויסו כמעט שליש. חברה עם אנשים צעירים, במיוחד בתחום שכר עצמאי. אז היינו צריכים לתפקד, הייתי צריכה לתפקד למעשה בכמה רבדים. אחד כאימא לחיילות שמאבדות חברים ויש פצועים וכולי. איבדתי עובד, עובד שלי נהרג. ביום הראשון עובד שלי נפצע ונפצר ממנו להמשיך ואחר כך הוא חזר ללחמה.

4:24-5:54 | הדרך להתמודדות והעשייה

עמרי: מה זה אומר נפש מתקלה?

לבנת: אני אדם שבא בטוב. אני עושה כל מה שאני עושה מתוך אהבה ומתוך אופטימיות. ומה שקרה בשבילי באוקטובר פשוט לקח אותי למקום שהוא אחר, של סוג של חוסר עונים, אתה יודע, ממלכתי, של עוזלת יד, של רשלנות בלתי נתפסת, של מקומות שבהם קשה בכלל לתפוס עד כמה אתה לא, עד כמה חשבת שאתה מוגן ואתה לא.

לבנת: ומשם התחלתי, גם החברה שלנו, ברמת הקבוצה, בית ההשקעות האיי-בי-איי, לעשות הרבה מאוד דברים, גם בעולמות של החטופים, הוקמה כיכר ומשם התחלנו להתנדב, התנדבתי, במרצ’נדאיז, בלהיות שם כל הזמן, וגם בחקלאות, וגם בתרומות אינסופיות לכל מיני קהילות וכמובן ללוחמים. ובכל מקום כזה רציתי נורא להיות ולקחת את העובדים שלי, ולעיתים עשיתי את זה לבד.

5:22-6:12 | הצורך לעשות יותר

עמרי: אני צריך להבין, אבל זה משהו שבא מתוכך פנימה, זה משהו שמשתלט עלייך, שאת מרגישה שמתפרץ, שאת לא יכולה להחזיק אותו, שאת חייבת לעשות מעשה, מה?

לבנת: כן. זאת אומרת, אני באה מתוך איזושהי אינטואיציה ותחושות של עשייה. בגדול, מאז שאני זוכרת את עצמי ככה אני פועלת. בדרך כלל לא צריכה שידחפו אותי, אני דוחפת את עצמי קדימה, והולכת למקום שאני מאמינה שאני צריכה להיות בו. והכול משך אותי לשם, לעשות ולהיות. וכל פעם הרגשתי שזה לא מספיק, זה פשוט לא מספיק. ובאמת, עד שנתקלתי ביוזמה, הייתה לי איזושהי תחושה כזאת של נשמה שפתאום הופכת להיות אפלה, כי אני לא מצליחה לעשות מספיק שינוי בתוך השנה וחצי האלה.

6:12-7:23 | הרפורמה המשפטית והשסע החברתי

לבנת: בעיתו גם הלכתי מעט לקפלן לפני טרום המלחמה, והיה לי גם איזשהו דיסוננס בנוגע לרפורמה, שחלקה בסדר וחלקה ממש לא בסדר, ובעיקר מה שלא תקין זה התהליך והדרך של מי שמנסה להעביר את ההחלטות, בצורה דורסנית ולא סבירה.

עמרי: את רואה מה קורה כאן בתקופת הרפורמה המשפטית או המהפכה המשטרית, או כל אחד איך שהוא מגדיר את זה, ומה עובר לך בראש?

לבנת: גם שם, הרגשתי שאני רוצה להיות חלק. לא תמיד התחברתי למהומה הגדולה שהייתה. חשבתי שרוב מי שיוצא להפגין לא באמת מבין את נבחי הרפורמה. זאת אומרת, זה כמו איזה חוג כזה שיוצאים ביום שבת וכולם יוצאים. אתה יודע, זה לא חוג, אבל זה סוג של אפקט העדר של חלק אינטגרלי מהעם שרוצה לייצר שינוי, ובוחר בדרך שהיא קצת אחרת, הדרך של הרוב. אז עליתי לירושלים, ועליתי לכנסת, ועשיתי אילו דברים, אבל לא הייתי, ממש לא הייתי מהמובילים. במקום שאני לא מרגישה שאני צריכה להוביל, אני לא מובילה, ווייס ורסה.

7:23-8:13 | גילוי היוזמה

לבנת: אני חושבת שמה שקרה במהלך ה… נגיד, ליוזמה התוודאתי באזור הקיץ האחרון. מרגע שראיתי את זה, קלטתי שזה מדבר אליי מבחינת התפיסות. בוודאי אחרי שדיברתי עם גלעד ושוקי, וירדן. וראיתי שזה מתכתב לגמרי עם מה שחסר לי. זאת אומרת, אני לא באמת רוצה ללכת לעשות עכשיו תואר שלישי, או תואר שני נוסף. אלא באמת להביא איזושהי אג’נדה חברתית לשינוי. ואם מדובר בקבוצת אנשים כזאת, לא ידעתי אז מה יקרה, והיו לי המון חששות. לגבי איך תראה הקבוצה, ומה היא באמת תביא.

עמרי: זה לא תלכם, לא נודע, זה תוכנית חדשה.

לבנת: ממש. מחזור ראשון שיש בזה גם את הקסם של הראשוניות. נכון, נכון, לגמרי. ואני חייבת להגיד שהקבוצה הזאת זה וואו אחד גדול.

8:13-9:11 | למה להצטרף למרות העומס?

עמרי: אנחנו אנשים מאוד מאוד עסוקים, את עובדת בעולם שהוא סופר עסוק, את בת 53, את אימא לשלושה ילדים, שתי תאומות, בצבא, במילואים, אחת טינג’רית, עם קריירה תובנית, את בטח לא סובלת מעודף זמן פנוי, אז למה להכניס לעצמך עוד איזשהו כאב ראש כזה?

לבנת: אני תמיד אומרת שהסטארט-אפ שעוד לא הצליחו להמציא, זה מישהו שיצא יותר מ-24 שעות ביממה. ושיביא בריאות. זמן ובריאות זה דבר שגם לאנשים עשירים הם. בריאות זה מאוד חשוב, וזמן זה דבר שרק הולך ופוחד. אי אפשר להחזיר אותו לאחור. אז עדיף כל דקה לעשות באמת משהו שאתה בוחר בו, שאתה שלם איתו, ושאתה חושב שיש לך, שאתה מביא את עצמך לידי ביטוי. אז אני, אתה יודע, אני מנהלת קריירה ארוכת שנים בתחום הפיננסי, ואני כן מביאה את עצמי מאוד לידי ביטוי, אבל אני מרגישה שרבדים אחרים לא מפותחים. אז כל החיים אני עושה דברים נוספים.

9:11-9:46 | חינוך פיננסי ויוזמות נשיות

עמרי: מה למשל?

לבנת: יוזמות נשיות, כל מיני סוגים של התנדבויות, חינוך פיננסי שאני עושה כל הזמן, כבר לא מעט שנים. למעלה מ-10 שנים שאני עושה חינוך פיננסי לנוער ולמכיניסטים. תרום המלחמה הייתי צריכה להתחיל איזשהו ג’יי-וי עם אנשים חרדיות בלעוד, וזה פשוט נפסק מרגע שהתחילה המלחמה, אני עוד מאוד רוצה לחזור. כל הנושא הזה של חינוך פיננסי לצמצום בערות ופערים באוכלוסייה.

עמרי: זהו, ראיתי שאת עושה את זה, ואני אגע בזה דרך כי זה מעניין, בייחוד העניין עם אנשים, כי את עובדת בעולם שהוא מאוד גברי, אני מתאר לעצמי.

9:46-11:40 | הרגע המכריע – לקום ולעשות מעשה

עמרי: אבל אני רוצה לחזור שנייה עוד לאפקט שבע באוקטובר, ולשאול אותך, הרי יש את הרגע הזה שבו אתה מחליט לקום מהקורסה. זה לכולם קשה ולכולם כואב, וכולם ראו את התמונות האלה של הטנדר פיקאפ, מגיע לסדרות עם החמאסניקים, וראו את הזוועות, ועל כולם זה השפיע, אבל לקום ולעשות מעשה זה דבר שהוא מעבר. יש את הרגע הזה שאת זוכרת שאמרת, אני צריכה לעשות משהו?

לבנת: אני אסיף לך נדבך. אחותי גרה במטולה, יש לי שתי אחיות, אחותי הצעירה גרה במטולה עם שני ילדיה ובן זוגה. בשמיני לאוקטובר היא התייצבה אצלי. הם הבינו מראש שאם הם לא יזוזו אז משהו רע יקרה. היא התייצבה אצלי, ומאותו רגע הם מתגלגלים בדירות באזור המרכז, כבר עברו עשר דירות.

לבנת: אני חושבת שהחל מהשמיני באוקטובר, דרך השביעי שהיה מאוד מאוד קשה אצלנו בבית, שאחת מיד באה ולקחת אותה לכפיר, והשנייה לקח זמן עד שהיא קבעה את חברתה, עד שהיא חזרה כמה ימים אחרי. כל האירוע הזה למעשה תפס אותי כמו הרבה אנשים אחרים. לא מוכנה לאירוע כל כך קיצוני. ידענו שקורים דברים לא טובים מתחת לפני השטח, לא היינו מודעים לפרופורציות. ומאותו רגע ידעתי שאני לא יכולה לשבת בצד.

11:40-12:43 | איזון בין עבודה לעשייה חברתית

לבנת: את העבודה שלי אני כבר עושה בעיניים עצומות. באמת, אני שם כמעט שבע שנים. זה רץ לי כבר. אני אוהבת מה שאני עושה, אהבת נפש. כל אחד מהמאה החמישים עובדה כמו ילד נוסף שלי, באמת. אבל אני מרגישה שאני כבר, זאת אומרת זה רץ לי. אז אנחנו עושים מיליון דברים חדשים כל שנה, בדיוק עכשיו, זה העת של דוח שנתי ותוכנית עבודה והסטרטגיה, אז אני אעמוסה בטירוף. אבל זה לא משנה. משום שאני בוחרת, אז אני ישנה פחות.

עמרי: כמה שעות שנה בלילה?

לבנת: ארבע, חמש. אני לא במאסלו אצלי, לא במטומחה גבוהה. אבל ככל שאני בטוב, זה מחזיר לי הרבה אנרגיה ואדרנלין, אז אני פשוט מקבלת את זה ממקורות החיצוניים. ואז זה מניע אותי להמשיך לעשות.

12:43-13:36 | חינוך פיננסי – מדוע נוער?

לבנת: אני חושבת שהילדות שלי, ואנשים שאני מרצה עליהם, ובאופן כללי בני נוער, מסתכלים על זה בתור איזושהי השראה של, אנחנו צריכים לעשות קצת יותר מלהיות עמוק בתוך עצמנו. באמת, אנחנו גרים יותר מדי בתוך עצמנו, וצריך לקום ולעשות מעשה.

עמרי: דיברת קודם שאת עוסקת בחינוך פיננסי, גם לנוער, את עושה את זה גם במוסדות שונים של נשים, למה דווקא שני המגזרים האלה? למה נוער ולמה נשים?

לבנת: הכל מתחיל, אתה יודע, נקודת הפתיחה הזה, כשילדים ממש נכנסים לבית ספר יסודי, ילדים לא מודעים בכלל למה הוא כסף, למה היא ריבית, למה הוא בנק, הם לא יודעים, אני רואה את זה גם אצלי בבית, ואתה יודע, הסנדר הולך יחף, אז אני עושה להם הכשרות, אבל זה לא גוד אינף. ולכן צריך להתחיל מגיל מאוד מאוד צעיר.

13:36-14:49 | הפערים המגדריים בחינוך הפיננסי

לבנת: התוכנית שלי היא גם לנסות לצמצם את זה מהגילאים האלה, באמצעות, לא משנה, איזושהי אפליקציה לחינוך פיננסי, אני עשיתי במשרד החינוך. אז אני חושבת שהכל מתחיל מלמטה, ואחר כך, הבערות ממשיכה גם בהיבט המגדרי.

עמרי: אבל בוא נתחיל בנוער, כשאת מגיעה לנוער ישראלי, בהיבט של חינוך פיננסי, מה את מגלה?

לבנת: א’ אני מתאימה את עצמי לרמת הידע שלהם, אז קודם כל אני עושה בדיקות, ואני באה ואתה יודע, יש לי הרצאות ברמות שונות. לצערי הרב, למרות שאני באה, ומנסה לדבר בעיקר על הבנות, כדי לצמצם את הפערים, כי אני רואה ששם הפערים, הן קצת חוששות לשאול שאלות, בסוף ההרצאה מגיעים אליי, בדרך כלל, רק הנערים, לא הנערות.

עמרי: באמת?

לבנת: כן, ממש ככה. גם כשאני מרצה בשוויון, וגם כשאני מרצה בנערות שוות, מגיעים בדרך כלל נערים.

עמרי: אבל יכול להיות שזה מה שהן שואלות, זה לא מה שאני אומר.

לבנת: אני יודעת, אני יודעת, הבנתי.

עמרי: אבל יש שאלות כאלה?

לבנת: אתה דיאקת במה שאמרת. יש שאלות כאלה, ואני תמיד אומרת שזה בזכות ולא בגין.

14:49-16:20 | להיות אישה בעולם פיננסי

לבנת: אני מאוד נהנית מהיתרונות שיש לי כאישה. אני חושבת שזה מה שהופך אותי לאדם חזק. אני קודם כל אדם, אחר כך אישה. אני חושבת שבאמת הנשיות, ובוודאי האימהות שאני חווה אותה כבר 21 שנים, היא משהו שמאוד מחזק אותי. ואני מסתכלת על בנותיי, ומסתכלת איך הן מביטות עליי מהצד, ומה הן אומרות לי, על אף שהן לא רואות אותי כל כך בעור יום, אתה יודע, במהלך הרבה מאוד שנים, ואיך זה בונה אותן, ובונה להם את התוקף האישי ואת הביטחון. וזה מחזיר לי המון כוח, והשראה בחזרה.

לבנת: אז אני עושה הרבה מנטורינג, גם לא כחינוך פיננסי. אפילו היום עשיתי. משהו שמאוד חשוב לי, זה שברגע שמישהו או מישהי פונים לעזרה ושואלים אותי משהו על ייעוץ או ניהול קריירה, או איך עשית כך, או איך הופכים להיות מנכל, אני פוצחת, אתה יודע, בשיח ובמונולוג, שמגיע לי מהבטן, מבפנים.

עמרי: אז מה את אומרת, בקווים כלליים?

16:04-17:29 | עקרונות להצלחה בקריירה

לבנת: א’, אני חושבת שאנשים טובים בדרך, שמלווים אותך, זה מתנה.

עמרי: ולך היה כזה מזל לקבל אנשים כאלה?

לבנת: כן, כן, כן, היו לי. משני המינים, משני המגדרים, ויש לי בעיית תומך, שזה חשוב לא פחות. אני עוד אומר שיש לי איזושהי אנקדוטה, שזה סוג של סטוריטלינג, לא אכנס לכולו, אבל בגדול, נכון אומרים שכל ילד צריך לפחות מבוגר אחד שמאמין בו? אז אני אומרת שכל מבוגר צריך לפחות מבוגר אחד שלא מאמין בו, על מנת להידחף קדימה. ולי היה כזה.

עמרי: שלא אמין בך?

לבנת: שלא אמין בי, בכלל.

עמרי: מי זה היה?

לבנת: לא משנה כרגע.

עמרי: לא שם, אבל באיזה…

לבנת: בתחום העבודה. בתחום העבודה הוא פשוט בא ופסע על כל דבר שעשיתי אחרי קריירה לא, מה שנקרא, די מפוארת של בנקאות, והוא בא ופסע על הכל, אני מניחה שזה נבע מצרות עין, ומאיזושהי…

עמרי: בפחד שאת יותר טובה מנה אולי.

לבנת: אתה אמרת. אז מבלי להזכיר שמות, אני חושבת שזה מה שדחף אותי לקריירה השנייה שלי. משם יצאתי לעצמאות, פשוט פרשתי, אחרי עשרים שנות. לקחתי פרישה מוקדמת, לא התאמתי לקריטריונים, וזה מה שעשיתי.

עמרי: אתה צריכה לשלוח לו זר פרחים כל יום שישי.

לבנת: כן, אתה צודק. זה מה שחברים אומרים, שמכירים את שנינו. חד משמעית. ואחרי כמעט שנתיים של עצמאות, אז קיבלתי הצעה למנכ”לת חבר הבורסה של ה-IBI, ומאז אני שם, באושר גדול, ושוב, אני לא מפסיקה עשייה ברבדים אחרים שלי. תמיד מתנדבת, תמיד עושה מנטורינג, תמיד…

עמרי: אז דווקא מתוך כישלון, הכישלון זה לא כישלון שלך, זה כישלון אולי…

לבנת: כישלון שלו. להכיר ביכולות שלך. דווקא מתוך החוסרת העמה הזאת, קיבלתי את המתנה הכי גדולה.

עמרי: אמת?

17:45-21:15 | להיות אישה בחדר ישיבות גברי

עמרי: דיברנו על בני נוער ועל החינוך הפיננסי, ונגענו קצת בנשים, שאת מרצה עליהם. את נמצאת בתחום שהוא מאוד מאוד גברי. זאת אומרת, הבית שלך הוא מאוד נשי, הבל שלך הוא מיעוט נרדף בתוך הבית.

לבנת: לא נרדף, אבל… אני חושבת שהוא זכה.

עמרי: נשאל אותה בהזדמנות. אבל בתחום שלך, בתחום הפיננסי, באמת אין הרבה נשים. זה תחום שהוא מאוד מאוד גברי. איך זה להיות אישה בתוך סביבה שכזאת?

עמרי: נשאל את זה אחרת. מה אני, כגבר, לעולם לא הבין על מה שאישה חובה בסביבה כזאת?

לבנת: דווקא לא הייתי לוקחת את זה לשם. אבל אני מניחה שחלק מהדברים שחוויתי, אתה לא תחווה כגבר.

עמרי: נימי דוגמה.

לבנת: להיכנס לחדר, אני מנכ”ל של חברה לא קטנה, עם הרבה מאוד עשייה, פגישה שאני יזמתי, אז נכנס מקביל עליי מעולמות, אתה יודע, אחרים, ספאק או לקוח, לא משנה, ואני נכנסת עם המנכ”ל אחד שלי או בחור נוסף שעובד איתי, והוא פונה אליהם והוא לא מדבר אליי.

עמרי: רק אליהם?

לבנת: איך זה? במבט?

עמרי: הכל. שפת גוף, מבט, שיח, החלטות.

עמרי: ואת יושבת שם ומרגישה מה?

לבנת: לוקח לי עשרים שניות.

עמרי: להבין את זה?

לבנת: לא, אני מבינה מיד. עשרים שניות להפוך את הקרע.

עמרי: מה את עושה?

לבנת: אני לוקחת המושכות אליי, ובט מנהלת את הדיון.

עמרי: אני לא הייתי בדיון כזה. איך זה קורה? נגיד עכשיו אנחנו בדיון. מה את עושה? אחרי עשרים שניות.

לבנת: אז אני מאוד נעים מאוד. אני מנכ”ל החברה. מה אני יכולה לעזור? מה היא יכולה לעזור? מעבר לזה שיש לי לחיצת יד מאוד דומיננטית.

עמרי: ראיתי שלחצת לי, כן.

לבנת: סליחה. זה מבפנים. בתור התחלה זה חלק מהעניין. אגב, אני לא חושבת אפילו שזה משהו שסיגלתי לי, כי תמיד הייתה לי לחיצת יד כזאת, וזה כנראה קצת מפתיע. אז התחלה, זה כבר סולל איזושהי דרך, אבל אני עושה אינטרו. אני אומרת, אני אציג את האנשים שלי. אני תמיד נותנת להם הרבה במה, ואני מאוד אוהבת שהם מדברים.

עמרי: אבל את מציגה אותם.

לבנת: תמיד. ככה לוקחים מושכות את אומרת. כן. עכשיו, מעבר לזה שהיכולת המקצועית וההברבלית, בסופו של דבר מובילה את הפגישה. אז אם לא, אם לא התפקיד, אני בדרך כלל לא אוהבת שהכיסא עושה את הבן אדם. להיפך. ככה אני גם אומרת לאנשה, ככל שהם מתקדמים, קודם כל תביאי את עצמך, ואחר כך נדבר על באמת מה.

עמרי: אבל את גם תאירי לבן אדם הזה? בסוף נגיד?

לבנת: אני לא עושה דברים שהם לא מסט, אם אני רוצה להמשיך לעבוד עם אנשים, אבל אני כן דואגת שהם ידעו בדיוק איפה הם עומדים מולי. ואני עושה את זה בדרך שלי. יש לי את הדרך שלי. מעט מאוד פעמים בקריירה הייתי צריכה להעמיד אנשים במקום הספציפי הזה שאתה מתאר. של אל תפנה אלי ככה, ואם זה מה שאתה עושה, אז אין לנו עסקים משותפים. מעט מאוד מקרים קרו לי. ברוב המקרים הם פשוט מבינים. גם להם לוקח עשרים שניות להבין. מי יושבת מולם, ומי באמת מנהלת את האירוע, ועם מי באמת אפשר לעשות ביזנס בחדר. כי גם האנשים שלי מסתכלים עליי. גם כשאני נותנת להם את הבמה, אז הם שואלים, מה את אומרת? אז יש מין סינרגיה כזאת, אתה יודע, בתוך החברה שלי, שאני לא לוקחת את המושכות, הם כאילו, בהגדרה כשאני נכנס לחדר, מסתכלים מצפים.

21:11-23:52 | מנהיגות אדפטיבית

עמרי: אנחנו לומדים בתוך היוזמה, מהי מנהיגות אדפטיבית. אני חושבת שזה סופר חשוב ומדייק.

עמרי: מהי מנהיגות אדפטיבית?

לבנת: בעיניי. אפרופו להיכנס לחדר, אתה נכנס לחדר, ואתה מיד מבין אותו. מי הכוחות הפועלים? מי האנשים שיושבים מולך?

עמרי: כן, שיגעת את היכולות האלה לראות את זה?

לבנת: אתה יודע, שלושים שנות.

עמרי: זה מולד או נרכש?

לבנת: אני חושבת שזה שילוב. תמיד הייתי פיסמקר, תמיד. אני משכינת שלום בתוך המשפחה שלי, הרחבה והגרעינית. ואיכשהו נולדתי לתוך התפקיד הזה, אז גם כשאני נכנסת לחדר, גם אם לא מכירים אותי, מבינים שאני נותנת הרבה מקום. אני תמיד מודעת לזה שאני לא חייבת להיות הבן אדם הכי חכם בחדר. מאוד יכול להיות שיש אנשים טובים ממני ומקצועיים ממני. אגב, זה מפתיע, כשאני אומרת את זה בקורסי ניהול, אז אומרים, מה, את לא הבן אדם הכי חכם בחדר? אז אמרתי, תמדים, זה א’ בית של ניהול. א’ להיות מודע למי מולך. ומשם אני לוקחת את זה לדיון. דיון מאוד מאוד פורה. כשאתה מקשיב לאנשים, ואתה באמת באמת מקשיב לאנשים, בהגדרה אתה מאמץ למעשה חלק ממה שהוא אומר. זה כמו בזוגיות. זאת אומרת, אם אני באמת רוצה לנהל מערכת יחסים טובה עם בן זוגי, אני חייבת להקשיב למה שהוא אומר, לפני שאני מתכננת לענות לו. זה תרגילים בטיפול. בטיפול זוגי. אבל אותו דבר, בכל פגישה, יש לך סוג של טיפול קבוצתי. זה ממש ככה. עכשיו, נכנסים חמישה, עשרה אנשים לחדר. כל אחד רוצה להגיד את מה שיש לו. רובם הגדול דומיננטי, אחרת אולי יושב בחדר. ואתה צריך להתאים את עצמך. אתה צריך להתאים את עצמך על האג’נדה, למטרות, להבין מה הם רוצים, ואם יש התנגדות, איך מטפלים בה. ואתה מאמץ למעשה, יחסית, מאוד מהר, כל פגישה עורכת בין 30 ל-60 דקות. מעבר לזה, זה כבר ממש לא אפקטיבי. אז אתה צריך באותה עת, ובאופן יחסי, ברבע שעה ה-20 דקות הראשונות, להבין את מערך הכוחות בחדר, ולהבין עם מה אתה רוצה לצאת. מעבר לזה, כולם צריכים לצאת מחוזקים. אף אחד לא צריך להרגיש מובס. וכשיוצאים מהחדר, אז יוצאים לעשייה משותפת, ולאיזושהי מטרה שנרתמנו, ואם לא, כנראה שנכשלתי. אז זה מה שאני מנסה לעשות. אגב, אני לא אגיד שהכל הוליסטי, והכל מתחבר, וכולם שמחים.

עמרי: בדיוק.

לבנת: אתה לפעמים יוצא מהחדר, אנשים קצת עצבנים, צריך להרגיע את הרוחות, זאת אומרת, בקבלת החלטות בעולמות האלה, לא תמיד יש סינרגיה. אנשים רוצים כסף, רוצים להרוויח כמה שיותר, לא תמיד רואים את הצד השני, ואתה חייב להיות מאוד בפוקוס על איפה… אני תמיד אומרת שאם שני הצדים לא מרוצים, כנראה ניצחתי את האירוע.

עמרי: אין מה לעשות.

23:55-26:28 | המסע המקצועי – מפסיכולוגיה לפיננסים

עמרי: תגידי, דיברנו על זה קודם, אמרתי שאני אגע בזה בהמשך, לפני שאנחנו ניגע גם בתוכנית פעם, איך הגעת לתחום של הפיננסים?

לבנת: אני בכלל באה מתחום שהוא סמי-פסיכולוגי, מה שכנראה מאוד עוזר לי, בכל דבר שאני עושה.

עמרי: הסבירי. הייתי מאבחנת פסיכותכנית בצבא.

עמרי: איפה?

לבנת: בחיפה. בחיפה ובתל השומר, וגם בצוות אוויר, קורסטייסט. משם למעשה אני חושבת שרכשתי את היכולות שלי לעמוד מול אנשים, לדבר, ולהבין את נפש האדם, בסדר? קטונתי, לא זה, אבל פסיכולוגיה בגרוש. וכשסיימתי את הצבא, אז הייתי צריכה לבחור אם ללכת למקום שהיה באמת קרוב לליבי ופיתחתי אותו בצבא, או ללכת למקום נוסף שקורוב לליבי, שזה מתמטיקה, שאני מאוד אוהבת. מתמטיקה, סטטיסטיקה. ובחרתי בכלכלה וניהול. ובמינה לסכים, וזנחתי את הצד הפסיכולוגי מתוקף זה שחשבתי, שכנראה אני אביא את זה בכל מקרה. ואני כנראה לא רוצה להיות פסיכולוגית, אבל אני אהיה מנטורית. של מי שהבחר בי ככזו. וזה מה שאני עושה, אני חושבת. עשיתי תואר ראשון ושני במינה לסכים, מתמחויות של אחי שוקעון, מערכות מידע לפני שהיה סייבר, ונגזרים, אופציות, וחיפשתי עבודה בתחום, ורשמתי על הקורות חיים שלי רק לא בנק, אמיתי.

עמרי: רק לא בנק זה בעותיות כידוש לבנה כאלה, והתקשרתי לג’וב טוב של אוניברסיטת תל אביב.

לבנת: ואז היא אמרה לי תקשיבי, בדיוק נכנסה לי משרה בבנק, אז אמרתי לה, זה כבר כתוב, אז היא אומרת לי, את לא רוצה? במה מדובר? אז אמרתי, אני מדובר באיזשהו תפקיד אשראי באחד הבנקים הקטנים, והלכתי, ושם פשוט אמרו לי, תקשיבי, עזבי אשראי, בואי להשקעות. היה לי את מבחני הרשות, אז נכנסתי להיות יועצת השקעות בהתמחות, ומשם הותרתי יחסית מהר לקורס ניהול, ולאט לאט סמכתי, זאת אומרת, כל שלוש שנים זסתי, ניהול צוות, ניהול מחלקה, אז גם נתמנה על סניף, והתפקיד האחרון שלי היה שניהלתי את כל חדרי המסחר של הבנק, אז זה היה בנק קטן, בנק נישא, בנק איגוד, שכבר לא קיים, את מזג למזרחי, ולמעשה צמחתי בין אנשים שאתה יודע, הם גילו אותי להורם, שהם אנשים עם DNA של אנשים, אוהבי אדם, ואוהבים להתפתח, ולפתח את האנשים שלהם, ושום דבר מגדרי לא נכנס שם, בנק איגוד היה בנק של נשים, למעט מנכ”ל, באמת הרבה מאוד חברות הנהלה, יותר מ-50%.

לבנת: זה מה שלמעשה נתן לי את הגוש פאנק והלגיטימציה להצמח.

26:28-28:21 | ההצטרפות ליוזמה

עמרי: אז את מגיעה לכאן, למרכז האקדמי פרס, לתוכנית המיוחדת הזאת, מה משך אותך להגיע לכאן? שמעת זה עם מודע בעיתון? מי שהתקשר?

לבנת: מלינקטין. לא, לא. מלינקטין. ראיתי את זה, כן, מלינקטין, ובאותו רגע שתורגטתי, אז התחלנו שיחות, עם המייסדים, עם גלעד, עם שוקי, עם ירדן, וא’ הם שווו את ליבי, במי שהם, ובאג’נדה שמאוד מיוחדים. מאוד, מאוד, מאוד. ואני באמת אוהבת אדם, אז כאילו, מרגע שקלטתי מי הטיפוסים שמנהלים את האירוע, אז אמרתי, אוקיי, יש כאן משהו. אני צריכה לבדוק את זה, והייתי מאוד סקפטית.

עמרי: גלעד אומר ש… איך הוא אמר את זה? אני לא חושב שאי פעם חיזרתי אחרי בחורה, כמו שחיזרתי אחרייך.

לבנת: אז זה מצחיק, כי היו לי לבתים. למה היו לי לבתים? כי חשבתי שמה שאני רוצה לעשות, מעבר לתכנים, שכנראה ירתקו אותי, ולדעת יותר, ולעשות יותר זה שהקבוצה תתמוך את השינוי. כי זאת האג’נדה שהם הביאו. ואת באה לחדר בפעם הראשונה, ושמעת את הסיפורים של האנשים, ומרגישה מה?

לבנת: שזכיתי. זאת אומרת, בפגישה הראשונה שכבר ישבנו כולם, ועשינו אינטרו, כל אחד כמה דקות, אז כבר הרגשתי שאני בבית. ושזה משהו שזכיתי בו. ושאני מאמינה שבחרתי נכון. זאת אומרת, הייתה לי באמת דילמה, לקח לי כמה שבועות לקבל החלטה. אולי יותר, ירדן, תגיד. אבל באמת, ברגע שהחלטתי, אני גם… אגב, זה מנטרה אצלי בחיים, לוקח לי טיפה זמן להחליט, ומרגע שאני מחליטה, לעולם לא מסתכלת לאחור, יש לי אפס חרטות על דברים שאני עושה, אני כן עושה המון הפקת לקחים. ויש לי המון שיפוטיות וביקורת עצמית, אבל אני לא מתחרטת על כלום, ועל היוזמה אני בוודאי לא מתחרטת. זה אונדרסטייטמנט, אני אוהבת כל דקה שם. מצפה לזה מאוד.

28:24-29:58 | החוויה בבוסטון – רגע השיא

עמרי: תני לי רגע אחד שבשבילו היה שווה להגיע. חוץ מהפודקאסט הזה, כמובן.

לבנת: רגע אחד?

עמרי: כן, ברור שבשבילך היה שווה להגיע. חוץ מזה, כמובן.

לבנת: כמובן בוסטון.

עמרי: בוסטון זה אירוע, זה אירוע נכון. אבל תני לי את החוויה האישית שלך בתוך זה. למה זה היה?

לבנת: אני אגיד. אני אגיד שני דברים על זה. א’, זה הפעם הראשונה אחרי להערכתי לפחות 20 שנה, שהרשיתי לעצמי להתנתק. לחלוטין.

עמרי: מה זה אומר?

לבנת: זה אומר שלא עבדתי, אני תמיד עובדת, בלי הפסקה, מסביב לשעון.

עמרי: גם בחופשים?

לבנת: כן. זה הפעם הראשונה שהתנתקתי, השעון ההפוך חזר לי, סייעה. שמתי את הטלפון בצד, את המיילים בצד, את העבודה. כמעט ולא נגעתי בזה למעט איזה סטרס שסייעתי לפתור. אפילו עם המשפחה בקושי התקשרתי ועם החברים, אז הייתי ממש בעולם אחר, מקביל, עם החברים החדשים שלי. הכילו אותנו שם בצורה הרבה יותר מראויה. יש איזה קדושה כשאתה נכנס לכנדי סקול. ובחמש דקות הראשונות, ואחר הצהריים הראשון שקיבלו אותנו לתוך הכיתות, א’, המושכות היו אצלם כל הזמן. זאת אומרת, אנחנו נגיד לכם איפה לשבת, יש תמיד שם, אתם תסתובבו איפה שהם זה, הקבוצות אנחנו נחליט. ודווקא המקום הזה שבו הם ניהלו אותנו, לי מאוד עזר להבין שאני חלק ממשהו הרבה יותר גדול ממני, ותוך ממש כמה דקות, אמרתי…