44 | פתיחה והצגת היוזמה

עמרי: שלום וברוכים הבאים לפודקאסט של יוזמת מנומדים פרס למנהלים, מבית המרכז האקדמי פרס. זו תוכנית ייחודית, שמעניקה למנהלים מהמגזר העסקי כלים להובלת שינוי חברתי משמעותי בישראל. התוכנית, למעשה, משלבת שתי הכשרות משלימות: אחת, זה כלים להובלת שינוי בחברה הישראלית, כאן במרכז האקדמי פרס; והשנייה, היא מנהיגות אישית ומסע ומתן בהרווארד קנדי סקול. דווקא בתקופה המאתגרת הנוכחית של חיינו.

0:27-0:44 | מטרת הפודקאסט

עמרי: מנהיגים עסקיים יכולים להציע רעיונות חדשניים ולתרום לקידום החברה הישראלית. בכל פרק, אנחנו נכיר מקרוב אחד אחד המשתתפים בתוכנית. נשמע על הרקע שלו, על ההצלחות, על הכישלונות והאתגרים, ונלמד מה ההשתתפות ביוזמה העניקה לו כמנהל וכסוכן שינוי חברתי.

0:44-1:08 | היכרות עם טל צור

עמרי: אז אני, עמרי. בואו נתחיל ונגיד שלום לטל צור. שם קצר ולעניין.

טל: אני שותפה ומנכ”לית של iota, זה מותג לעיצוב עם אג’נדה חברתית. אני מרצה בחוג לעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי בחולון, בוגרת החוג לאוצרות ומוזיאולוגיה של אוניברסיטת תל אביב. אני גם קונדיטורית, שזה תחביבי.

1:08-1:16 | פתיחת השיחה

עמרי: ממש ככה, לא הבנתי, אבל לא נורא.

עמרי: עברתי על מסע החיים שלך. שלמרות השנים היחסית צעירות שלך, הוא מרתק ומרשים.

1:16-2:05 | קמינו דה סנטיאגו – המסע

עמרי: ותפס אותי רגע אחד בתוכו. הרגע שבו את מחליטה לצאת לקמינו דה סנטיאגו. נכון, זה השם? נכון, מה זה קמינו דה סנטיאגו?

טל: קמינו דה סנטיאגו זה טרק. זה נקרא “דרך המנזרים” בין צרפת לספרד. הוא בגדול שמונה מאות קילומטר. אנחנו הלכנו רק שלוש מאות קילומטר. כן, רק. והאמת שאני ממש לא טרקיונרית, אני תל אביבית.

טל: וזה כזה. טיילתי אחרי צבא, אבל אף פעם לא עשיתי ממש משהו כזה. ואומרים שהדרך הזאת זה בעצם דרך של הצליינים, זה איזשהו מסע רוחני שאנשים עושים. אנחנו לא עשינו אותה בעצם עד שיצאנו לטייל. עשיתי את זה, טיילתי עם מי שהיום הוא הבעל שלי, ואז הוא היה הבן זוג שלי.

2:05-2:47 | תיאור המסע

טל: זה היה לפני שתים עשרה שנה. לא, זה כזה שלושים, כן? והחלטנו, זה היה כזה, “יאללה, באנו לעשות משהו אחר”, ונסענו לטרק הזה, וזו הייתה חוויה מדהימה, אפילו עוד יותר, בגלל שזה לא היה משהו שאנחנו עושים אותו דבר בהכרח.

עמרי: כל יום, אז שלוש מאות קילומטרים שמה שעוברים בין מנזרים.

טל: באמת, עוברים בין מנזרים ועוברים בין ספרד. כן, אנחנו עשינו דווקא את החלק של ספרד.

טל: ועוברים כל יום. ישנים בסוג של כפר, ואתה בוחר את המסלול שלך. אתה יכול, אם אתה הולך, להחליט אם אתה הולך עשרים קילומטר או חמישה קילומטר. וישנים בכל מיני דורמיטוריז כאלה, או כל מיני אצל משפחות קטנות כאלה, וזה.

2:47-3:23 | הרקע לטרק

עמרי: וזה מודרך, הולכים מקבוצה.

טל: מקבוצה כמו שביל ישראל, יש סימנים, ויש מפה, ויש מגיעים לזה. זה האמת, שזה טרק די מוכר. זה אני שמעתי על זה ממישהו שעשה, וזה הפך להיות איזה חלום כזה שאמרתי שאני אעשה אותו פעם.

טל: והגיע איזה שהוא רגע, ואמרתי “יאללה, זה הזמן”. ועשינו כמה ימים, זה לקח ארבעה עשר ימים.

עמרי: תראה, לכאורה, על המסלול, את היית בת שלושים בגיל עשרים וחמש. כבר סיימת לימודי עיצוב תעשייתי, והשתלבת בחברת אופנה גדולה ומצליחה. בסך הכל, אהבת את העבודה שלך. ואז, את מגלה מה?

3:23-4:30 | הקונפליקט עם תעשיית האופנה

טל: אני חושבת שהבנתי, שאני אוהבת מאוד את התחום הזה של עיצוב. אבל, היה משהו בעולם האופנה שהיה לי קונפליקט איתו. מצד אחד, אהבתי אותו, אבל מצד שני, זה נראה לי כמו “התעשייה הכי רעה”. אני אומרת את זה במרכאות, כן, כי יש גם מי שלא בהכרח עושה את זה, אבל היה נראה לי כמו תעשייה אכזרית.

טל: והיה לי איזה שהיא קונפליקט פנימי. למה אכזרי?

עמרי: אכזרי, תסביר לי כי אני לא מכיר את.

טל: אחת התעשיות המזהמות ביותר בעולם היום, הוא תעשיית האופנה המהירה. אנו מכירים את התופעה של אופנה מהירה, דומה למזון מהיר. המוצרים מיוצרים בזול, במטרה להחליפם במהירות. לרוב, הם מיוצרים גם באופן לא אתי.

טל: זה נקרא “תנאי עבודה לא הולמים”. זאת אומרת, מי שמנצל עובדים, למשל, או שהמקום עצמו שבו הם עובדים אינו מתאים לצורך העניין – כמו מרתף שנכנסים בו המון אנשים, אך אין בו באמת מקום. כל המערכת היחסים שלי עם משהו שאני קונה וזורקת מאוד מהר, לא הרגשתי איתו בנוח במיוחד.

4:30-5:22 | ההחלטה לעזוב

עמרי: ואז את מחליטה. זה רגע אחד, זה תהליך שמתבשל אצלך הרבה זמן. את משתפת אנשים בתהליך הזה, איך זה עובד. אני מנסה להבין מה הרגע שבו את מחליטה. אני עוזבת קצת כלוב של זהב בתחום שלך והולכת לטרק הזה.

טל: הזה, אני חושבת שקרו בעצם כמה דברים. אחד, זה בטח זה.

טל: זה משהו שמתבשל הרבה זמן, ואני חושבת שזה איזשהו קונפליקט שנמצא, ברור שלא רק אצלי אלא אצל עוד מעצבים. מצד אחד, מי צריך עוד כיסא? מי צריך עוד חולצה? מי צריך עוד כוס? יש מספיק. אבל, מצד שני, זה מה שאני אוהבת לעשות, אז אני לא רוצה לעשות משהו אחר. אני ממש רוצה לעשות את זה, אז אני לא רוצה לוותר.

טל: אז אני חושבת שהקונפליקט הזה גרם לי כל הזמן להגיד: “אז מה? תהיה הדרך שלי? איך אני בכל זאת אעצב דברים?” כן, זה מה שאני רוצה לעשות, אבל אני לא אתפשר על בדיוק על איזה שהם עקרונות או ערכים שאני מאמינה בהם. ועל למצוא את השילוב הזה, אני חושבת שזה היה המקום.

5:23-6:18 | גילוי כישרון היצירה

עמרי: שבו זה רגע שבו הרגשת שאת לידו, שאת לא לבד.

טל: הדבר הנוסף שקרה, שבחברת אופנה שעבדתי בה, בעצם הקמתי מותג אופנה. זו הייתה הפעם הראשונה שהחברה הזאת הפכה להיות יצרנית, ולא רק יבואנית. ראיתי שאני מאוד נמשכת וטובה לכל העולם הזה של להקים משהו, לקחת איזשהו רעיון ולהפוך אותו למציאות. העבודה הזאת של היצור, ולהיות חלק מהיצור, מאוד מאוד קשה.

טל: כי עד אז, בעצם, רק מייבאים. זאת אומרת, אתם צריכים לבחור.

עמרי: מכל מיני מקומות שמהם תייבאו את המוצרים, יש כאלה שהם יותר אמינים ויש כאלה שפחות אמינים.

טל: את החברה הייתה עושה קניינות. בעצם, זה נקרא שהיא בעצם קנתה מתוך קולקציות ומותגים אחרים.

עמרי: ובעצם, מביא אותה אלמנט של יצירה. צריך עין טובה וצריך חושים טובים. מה שוק צריך נכון, ופה את מייצרת משהו שלך נכון. ידעת שהדבר הזה של לייצר טבוע בך, זאת אומרת, זה דבר שהכרת על עצמך שהוא חשוב לך.

6:18-7:25 | האהבה לקראפט ומלאכת יד

טל: אני חושבת שהבנתי. שהוא מאוד מרגש אותי, גם בלימודים. קודם כל, האהבה שלי לקראפט, שזה בעצם מלאכת יד, היא משהו שגיליתי אותו בלימודים. אחר כך, בעצם, זה היה פרויקט הגמר שלי באוניברסיטה. זה היה כזה משהו שמלווה אותי. ואני גם חושבת שהיום, ככל שהעולם נהיה עוד יותר טכנולוגי, ויותר כאילו הופך להיות הדבר הכי חם בשוק, בעיניי תנועת הנגד והעולם הזה של קראפט ועבודת יד.

טל: הוא גם גדל, והוא גם בלתי נמנע, כי זה ממש. אנחנו מרגישים שעל כל משהו שהוא קר, אנחנו צריכים בעצם את הדבר הזה, ששנייה נרגיש שלא רק הוא יצא מאיזה מכונה, אלא יש בו איזה ידיים או לב או נשמה של מישהו, כי אחרת זה אי אפשר להתמלא רק מטכנולוגיה, בעיניי לפחות.

טל: אז הרגשתי עד כמה אפילו יש חשיבות להציג את הדבר הזה. אני גם לא חושבת שבעולם שלהם, כולם חייבים להיות הייטקיסטים או טכנולוגים. אני חושבת שזה לא נכון, לא נכון לנו כחברה. לא רק אז, אני חושבת שיצירה היא לא פריבילגיה, בעיקר יש לה ערך תרבותי חשוב.

7:25-8:19 | יצירה כזכות ולא פריבילגיה

עמרי: חשוב חד-משמעית, אבל לא בכל אחד. לא בכל אחד זה יצר יצירה, נכון.

טל: נכון. כן, נכון.

טל: אגב, בהקשר הזה, באמת אחר כך אני אולי אספר על זה עוד. אבל אנשים שעבדנו איתם, הרבה פעמים אמרו לנו: “למה הן לא מעצבות בעצמן?” כי, בעצם, בעבודה שלי, אנחנו מספקות עבודה לנשים צריכות.

עמרי: צריכים, והרבה פעמים אמרו, “למה הן לא?”

טל: מעצבות את הדברים בעצמן. הן יוצרות את המוצרים שלהן, מתכננות את העיצוב, ובוחרות את החומרים. הן אחראיות על כל שלב בתהליך היצירה.

טל: ואז, בהרבה שיחות, הבנתי שהן לא רוצות, כי לעצב זה אחריות. לא כולם רוצים את הדבר הזה, וגם לא כולם יש.

עמרי: יש להם את הכישרון, נכון?

טל: נכון, ולפעמים אנשים רוצים רגע לעשות את העבודה שלהם ממש, ממש טוב. אבל, כמו שאתה אומר, לא בהכרח ליצור.

עמרי: ליצור לא לפעמים לנו אנשים שיוצרים. אנחנו לא מבינים איך בן אדם יכול להסתפק בדלת עמותיו, מה שנקרא הרבה פעמים “דלת”.

עמרי: זה מה שהוא אוהב, ומה שהוא טוב בו, ומה שהוא מפיק סיפוק ותועלת. הוא…

טל: והוא גם נותן ומקבל מזה ביטחון, נכון?

8:19-9:20 | עזיבת כלוב הזהב

עמרי: דברים שלומדים אחרי גיל ארבעים? אז תראי, אני מתאר לעצמי שזה לא פשוט לעזוב פוזיציה כזאת בעולם שלך. זה היה כלוב זהב, שכזה. היו מי שאמרו לך שאת מטורפת, שיצאת מדעתך. “מה את עושה?”

טל: לגמרי, הייתי אומר.

טל: היו כאלה שאמרו לי: “מה את חושבת שמחכה שם? מה יש שם בחוץ? ואת מי את חושבת?”

עמרי: חושבת, הכי גדולה קשה. שם בחוץ קר, שם בחוץ נכון. מצד שני, בן אדם לא – אף בן אדם לא עוזב מטוב ממשהו שטוב לו בו.

טל: נכון, אני חושבת שזה היה באמת מקום מאוד מאוד טוב. אבל, אני חושבת שלי הייתה איזושהי תחושה שזה לא מספיק.

טל: ואז, אתה לא מספיק במקום שלי ביחס למה שאני רוצה להגיד. אני משחקת איזה משחק, שגם אם אני משחקת אותו טוב, אני לא בטוחה שזה המשחק שאני רוצה לשחק. אז, גם אם אתה לפעמים נורא, נורא טוב במשהו, האם זה השדה שבא לי להיות בו? האם זה המשחק שאני רוצה לשחק?

טל: גם לא היו לי אז ילדים. אני חושבת שזה גם היה עניין, ואמרתי: “אוקיי, זה הזמן. אם זה לא עכשיו, זה נהיה יותר ויותר קשה.” ומה?

עמרי: ומה חשבת שמחכה לך בחוץ? מה שאת יוצאת לטרק הזה, מה חשבת שיהיה שם אחרי זה בחוץ?

9:26-11:07 | המפגש עם שולה מוזס

טל: האמת, שלפני שנסעתי לטרק, פגשתי את שולה מוזס, שהיא שותפה שלי והיא היזמית.

טל: היותה, נפגשנו. הפגישו בינינו קולגות.

עמרי: קולגות שאני מכיר אותם, הם משפחת מוזס. נכון, הם גרים באזור בנימינה.

טל: נכון, שולי היא אחת האנשים הכי מדהימות שפגשתי בחיים שלי. אני יכולה רק לספר שעה על מה היא לימדה אותי.

טל: אבל חוץ מזה, היא פילנתרופית. איך נפגשתם?

עמרי: זה, זה כאילו דברים שקורים בחיים, וצריך להסביר אותם.

טל: אותם, אז נפגשנו דרך קולגות שהם גם מעצבים. היא סיפרה להם שיש לה חלום להקים עסק חברתי שיספק עבודה לנשים על ידי סריגה. אוקיי, אני אגב לא יודעת נשים באופן כללי, אני לא יודעת שום דבר על סריגה, וגם לא יודעת שום דבר על עסקים חברתיים, ואומרת “אוקיי”.

טל: נפגשנו, לדעתי זה היה בצומת בילו, באיזה קפה ג’ו – במקום שכביכול שום דבר יצירתי לא קורה בו. וגם הייתה לנו שיחה מדהימה. מעבר לזה שהיא גם פילנתרופית מאוד משמעותית פה בארץ, וגם יזמת חברתית, וגם קיבלה את אות הנשיא על היוזמות החברתיות ומה שהיא עושה. ויש לה עמותה שנקראת לה “מרחב”, כבר עשרים שנה, שהיא גם כן עושה דברים מדהימים.

טל: היא בשלנית מטורפת. כן, הייתה לה מעדניה והיא כתבה, הוציאה ספר בישול וסיפרה לי שיש לה מאה ספרי בישול, אלף ספרי בישול בבית. והייתה לנו שיחה שחשבנו שתהיה שעה, אבל הפכה להיות שלוש שעות. ופשוט היה זה נשמע מצחיק, אבל מה שהיה בינינו, קליק, כאילו היה שם משהו שאמרנו “אנחנו חייבות לעבוד ביחד”. ואז היא סיפרה לי את הסיפור שלה, ואמרתי לה: “אני לא יודעת, אין לי מושג”.

11:07-12:45 | למידת הסריגה והטרק

טל: ומה שהיה נחמד, זה שנפגשנו עוד פעם. היא לימדה אותי לסרוג, ואז טסתי לבוסטון. היא לימדה אותך, היא לימדה אותי לסרוג ברמה הכי בסיסית, ממש תחילה הכי בסיסי, עם חוט אחד, ואמרה לי: “קחי, שיהיה לך”.

טל: נסעתי אחרי שנפגשנו. טסנו, נסענו לקמינו. נסענו לטרק א’. לקחתי איתי את הסריגה, וגם סרגתי בטרק.

טל: אחד הדברים שלא ידעתי מה אני אעשה שם, כי סריגה נתפסת כמלאכת יד סבתאית, נוסטלגית ובדיוק מאוד לא מגניבה. אני חושבת שזה היה הדבר שכזה שליווה אותי כל הזמן. אמרתי לעצמי: “מה אני יכולה לעשות עם זה? מה אני יכולה לעשות עם זה?”

טל: זה היה בתוך הדבר הזה, וגם התנסיתי במלאכת יד הזאת הרבה. לא יודעים, אבל סריגה היא נחשבת כתרופת מניעה לאלצהיימר ודמנציה. יש לזה מחקרים מדעיים, אומרים ממש שמשהו זה קצת כמו אפילו סודוקו, כאילו מבחינת משהו בין מדיטציה לבין איך שהמוח עובד בדבר הזה, הוא ממש מעניין.

טל: חזרתי מהטרק, ונסעתי אז לאחותי שגרה בבוסטון. באותה תקופה, בן זוג שלה למד בהרווארד, והסתובבתי שם. נכנסתי למוזיאון שנקרא ICA, זה מוזיאון לאומנות עכשווית, והייתה תערוכה טקסטיל מטורפת עם פסלי טקסטיל.

טל: שלא ראיתי בימי חיי, והרגשתי שמה שהתערוכה הזאת נעשתה בשבילי. קניתי את הקטלוג, חזרתי לארץ, ואמרתי לשולה: “לא יודעת מה חשבת לעשות, זה מה שמעניין אותי לעשות. אם בא לך משהו כזה, אז אני בעניין”. היא אמרה לי: “ממש לא מה שחשבתי שנעשה, אבל יאללה”.

12:45-14:42 | תחילת המיזם

טל: אז אפשר להגיד שזה התחיל מי משקיעה בעצם את הכסף. כן, אפשר להתחיל להגיד שזה התחיל ממוטיבציית על אקסל אחד. ולפי, לא יכול לקרוא לו תוכנית עסקית, כאילו היה בו חזון, היה בו יעדים.

עמרי: לא צריך תוכנית עסקית. לפעמים, מספיק אמונה. בדיוק, דוכני הפלאפל המצליחים ביותר התחילו בלי תוכנית עסקית.

טל: עסקית והמון מוטיבציה. אני חושבת שזה היה ממש מעניין. אני חושב שהאתגר הזה של לקחת את הקראפט הזה…

טל: ולהפוך אותו לנחשק, עכשווי, מגניב ורלוונטי לשדה העיצוב.

טל: היה גם, בין היתר, מה שעניין אותי.

עמרי: אז אני רוצה עוד שנייה אחת לפני שאנחנו מתחילים. להיכנס למה שעשית אחרי זה, עוד לחזור שנייה לטרק הזה בספרד.

המשך תמלול מסודר – פודקאסט עם טל צור

13:32-14:47 | רגע מכונן מהטרק

עמרי: אז הלכת שלוש מאות קילומטר ברגל. הלכתם שלוש מאות קילומטר ברגל, ונדמה לי שצעדת עוד אלפי קילומטרים במחשבות בראש. נכון? אז תני לי רגע אחד מהמסע הזה שלא יצא לך מהראש.

טל: זה יישמע מצחיק, אבל היה לנו איזשהו אזור שהחול בו היה חול כזה שיותר קשה ללכת. זה היה גם עלייה, אבל החול היה חול שצריך, כן, סוג של כאילו חול רך, בוא נגיד ככה. ואז עברנו משם לחצץ, והלכנו עשרים קילומטר בחול הרך הזה. ובסוף עברנו לסוג של אדמה אחר, ואני זוכרת את השיחות שלנו שבסוף זה.

טל: אני הרבה שנים עם אותו בן זוג. זה אפשר להגיד שדיברנו על הכל. אבל אני זוכרת את השיחות שלנו על איך מדהים, איך אנחנו מרגישים באיזשהו שלב, איך הגוף והראש מרגיש את ההבדל בין סוגי האדמות. אתה ממש מייחל פתאום לחצץ הזה, כי אני גם יכולה לדמיין את זה, אפילו בהשוואה לכל מיני רגעים כאלה אחר כך בחיים, שהרגשתי שלפעמים את הולכת על אדמה כזאת. ואז את מייחלת לאדמה הזאת, והיא פתאום נהיה טיפה יותר נוחה, כאילו.

טל: אני זוכרת את התחושה הזאת. השונה רק בדריכה של הרגליים ממש.

עמרי: שם בין החול והחצץ. בדיוק אז, נחזור בעצם למיזם שלך. את חוזרת מבוסטון ומשכנעת את שולה מוזס, איך מתחילים ליישם מין מיזם שכזה?

14:59-16:31 | בניית הקהילה הראשונה

טל: שלא עשית קודם, נכון. הדבר הראשון שעשינו, זה בנינו לנו סוג של תוכנית עבודה. והיינו נפגשות אצל שולה בבית. אני הייתי מביאה כל מיני רעיונות וסקיצות, והיא התחילה לעשות כמו איזה בנק של אלמנטים של סריגה, שהתחיל לעבוד מבין דברים שמצאנו ברשת, לבין דברים שעניינו אותי צורנית. זה היה הדבר אחד. הדבר השני, שהיה לא פחות משמעותי, זה היה צריך להקים קהילה של נשים. לא היה לנו, בעצם, את מי להסיק.

טל: ואז התחלנו לחפש. נפגשתי עם המון עמותות וגם כל מיני מקומות שמעסיקים מיעוטים. אני גם אגיד ש…

טל: אני תל אביבית. חיפשתי ביפו, חיפשתי בלוד, חיפשתי בכל מיני מקומות. בדיוק חשבתי שיהיה לי נוח, ואז, דרך איזה פוסט בפייסבוק של מישהו שמלמד, כתבתי לבחורה של איזה מישהו שמלמד אומנות. כתבתי לו ואמרתי לו שאולי זה יעניין אותו או משהו כזה. הוא אמר לי שזה אולי מעניין, אבל הוא היה אשמח שניפגש. אני חושבת שהוא אמר לי שזה היה משהו שכתבת שהיה מעניין, אבל פחדתי. לא הבנתי אם את אמיתית, כאילו לא הבנתי אם הסיפור הזה נשמע לי טוב מדי.

טל: איתו נסענו לחורה ביחד, ובעצם פגשנו קבוצה של נשים. ואז לקחו, בעצם, מי שהיה אז ראש הכפר – הוא היה דוקטור מוחמד. תכף ברח לשם משפחה, אבל תכף אני אזכר. ואני זוכרת שנכנסנו אליו ללשכה. הוא אמר לי: “אני אעזור לך, אני מבטיח לך שאני אעזור לך.” אמר לי: “מה את צריכה?” אז אמרתי לו: “אני צריכה קבוצה של נשים, אני צריכה חדר, אני צריכה את האפשרות לראות מי רוצה.”

16:31-17:46 | התחלת העבודה עם הנשים

טל: ושמישהו יעזור לי לעבוד להקים את הקהילה הזאת. יומיים אחר כך, בערך, קיבלנו חדר במתנס של מפעל הפיס. קיבלתי מישהי שם, שהייתה מנהלת, מי שעבדה איתי ועזרה לי להגיע לכל הנשים בכפר עצמו. וקבענו כמה ימים שבהם התחלנו פשוט ללמד אותן לסרוג. זה מה שעשינו.

טל: בהתחלה, בכלל התחלנו.

עמרי: התחלנו ללמוד לסרוג.

טל: אפשר להתחיל ללמוד לסרוג גם במשך שעתיים. זה לא, זה לא מה שטוב במלאכת יד הזאת. יש לה כמה דברים טובים, אבל הלימוד שלה לא לוקח המון זמן. לא צריך כלום חוץ מחוט ומסרגה, שאם היינו חוש.

טל: כאילו, כלומר, לצורך העניין, וחוט ומה שגם מדהים, שזה הקראפט היחיד בעולם שיש לו שפת סימנים כמו של מוזיקה. זאת אומרת, שאם אני אלמד אותך לסרוג ברמה טובה, אני אלמד אותך לקרוא תווים.

טל: וכמו שיש נגנים שלא יודעים, לא מכירים את השפה הוורבלית אחד של השני, אבל יודעים לנגן ביחד יצירה, אותו דבר בסריגה. אני יכולה ללמד אותך לקרוא את הסרטוט, וגם אם לא נדע להחליף מילה אחת משותפת, כולנו נדע לסרוג את אותו הדבר מדהים.

טל: אז, אגב, הבנתי שהמלאכה הזאת היא חכמה. כאילו, שאנחנו עובדות עם סריגה, לא כי זה היה הרעיון של שולה, לא כי זה לא מספיק, אלא כי יש משהו בקראפט הזה שהוא הרבה יותר חכם ומעניין ממה שאנשים בכלל יודעים עליו.

18:06-19:47 | הפריצה – טיסה ללונדון ולקוחות תום דיקסון

עמרי: נדמה לי שרגע המכונן במסע הזה של ההקמה של המיזם הזה שלכם, הייתה ההחלטה לטוס ללונדון, נכון?

טל: בעצם, התחלנו כבר. היו לנו מוצרים, והתחלנו ככה לגשש בשדה הזה של העיצוב. בטח פה בארץ, אני זוכרת שאז עבדתי עם איזה חבר שידעתי שהוא מכיר הרבה אנשים בלונדון, ואמרתי לו: “תקשיב”.

טל: בוא נטוס לארבעה ימים בלונדון. אני מזמינה אותך לטיסה, אבל אתה דואג לנו לכל יום לארבע פגישות. בוא נחשוב עם מי. בוא נעשה רשימה של “ווישפול ת’ינקינג”, אבל אני גם סומכת עליך. בוא נגיע, עבודה מייצרת עבודה. אתה יודע איך זה, אז מגיע לבן אדם והוא מקשר אותך לבן אדם כזה, והוא אמר: “אוקיי, בואי ניפגש עם תום דיקסון”. תום דיקסון נחשב למעצב על, אולי בין הטופ עשר מעצבים בעולם. איך מגיעים לפגישה איתו?

טל: מי שהייתה אחראית על השיתופי פעולה איתו, היא ישראלית לשעבר, שמישהו מכיר כזה, אתה יודע.

עמרי: יודע, לא בדרכים רציונליות.

טל: נכון, קונבנציונליות נכון. אז…

טל: אז בעצם, נפגשנו איתה. ישבנו לאיזו שיחה שהייתה פגישה מאוד, מאוד טובה. ואז, היא אמרה: “אוקיי, אני אקרא לו לבוא רגע”. הוא התיישב, ישבנו חמש דקות. אמרה לי: “יש לך שלוש דקות להציג לי את מה שאת רוצה להגיד”. שלוש דקות, כן. פתחתי את האייפד, התחלתי להעביר תמונות. הוא אמר לי: “נראה שאת עשית את זה כבר הרבה פעמים”. לא, אני זוכרת שאמרתי: “זה לא טוב מה שהוא אומר”, או “זה טוב מה שהוא אומר”. אני נראית עם ניסיון, אני נראית דווקא כזאת, כמו רובוט. כאילו, אני זוכרת שזה לקח אותי לשני כיוונים.

טל: אבל הוא אמר לי: “מאוד, מאוד, מאוד, זה ממש גרייט”.

טל: בדיוק, ואז הוא אמר לי: “אם את רוצה, אפשר להצטרף אלינו. זה עוד חודש.” ככה זה היה, לדעתי.

19:57-22:10 | שבוע העיצוב במילאנו

עמרי: את רוצה? אפשר להצטרף אלינו תוך חודש. מה זה אומר להצטרף אלינו בכל?

טל: בכל שנה באפריל יש את שבוע העיצוב במילאנו. זה שבוע העיצוב הכי נחשב בעולם, ומגיעים אליו קניינים ומעצבים מכל העולם. כל העיר חוגגת את האירוע.

טל: אפשר להגיד שעולם הייצוג של תום דיקסון לקח את החלל של תיאטרו מנזוני. זה תיאטרון ישן, ברוקוני כזה, במרכז העיר, עם קירות מזהב. היו בו שישה חללים ואולם כנסים מאוד גדול. הוא לקח את כל החלל הזה, ועשה שם בעצם את התצוגה שלו. הוא הזמין חמישה מותגים להציג יחד איתו, ואנחנו היינו המותג השישי שהוא צירף לארסנל הזה. היינו צריכים.

טל: זה היה, אני זוכרת. נסענו בסוף פברואר, בתחילת אפריל. היה את שבוע העיצוב. בעצם, היה לנו חודש להתכונן ולהבין בכלל מה אנחנו עושות.

עמרי: הוא משלם לכם גם כסף, או הולך.

טל: הולך, הוא לא משלם כסף. הוא בעצם מאפשר, נותן לך את.

עמרי: את ההזדמנות.

טל: ההזדמנות, תום דיקסון יודע להביא מאתיים וחמישים עיתונאים ועשרים וחמש אלף מבקרים. אני, מותג קטן, שקמתי לפני שנתיים בערך, מישראל, עדיין לא יודעת להביא את הדברים האלה, וזו הייתה חשיפה.

טל: שבחיים לא הייתי יכולה לדמיין את הזמן.

עמרי: הזמן הזה באיטליה.

טל: אף מגיעים לשם מאות אלפי. אני צריך להבין.

עמרי: להבין את פיזית נמצאת איפה אני.

טל: אני פיזית מקבלת חדר בתוך תיאטרון רומני. שיש שם כמו כל מיני חנויות, אז אני מקבלת חנות. אני עומדת שם עם הצוות שלי.

טל: נציגת המוצרים: “המוצרים שלנו הם נדנדות, שטיחים ופופים שאנחנו מעצבות. אנחנו אכן סרגנו אותם ביד, ואנו מציגים אותם בחדר הזה. אנשים עוברים שם בגלל שמגיעים לראות את תום דיקסון, שמקבל חלל הרבה יותר גדול משלנו פיזית. נכון, הוא נמצא שם פיזית, ובעצם יש גם בר שנמצא שם פיזית. יש גם אולם שבו מתקיימות הרצאות, ואני אפילו הרצתי באולם הזה. אבל בכלל, יש הרבה הרצאות תוכן שמתקיימות כאן.”

טל: וכל האנשים, בעצם, מכל העולם מגיעים לשבוע הזה לראות את הבס. בהכרח, הם…

עמרי: באים לראות מה תום דיקסון הביא איתו. לגמרי, זה היה…

טל: הייתה סטמפה מאוד משמעותית. הוא בחר בנו ובעוד חמישה מותגים להיות תחת המקום שהוא לקח.

22:10-23:21 | התוצאות של החשיפה

עמרי: ומה נולד מתוך הדבר הזה בעצם, או שזה רק הפרסטיג’ כרגע והכרה ביכולת?

טל: זה היה פרסטיג’, אבל נולד בלילה.

טל: מחיר בעסק חברתי כמו שלי. ככל שתמכור יותר, תספק יותר עבודה. המעגל הזה מזין את עצמו. אז פתאום, הגיעו חנויות מכל העולם. היה “צ’יינג’ר”, כן, כן, לגמרי. הגיעו כמות קונטקטים שלא יכולנו להשיג בשום מקום אחר. בנוסף, התפרסמנו בהרבה מאוד מגזינים הכי נחשבים. בעצם, לתום דיקסון יש פי.אר.

טל: יש יחסי ציבור בין הכי גדולים בלונדון. אז, ברגע שאת בקבוצה,

עמרי: בקבוצה שלו מסודרת.

טל: אז היינו הופענו בדיזיין ובדיזיין, ובכל מיני מגזינים ואתרים הכי נחשבים בעולם לעיצוב. ובעצם, זו הייתה חשיפה מאוד מאוד גדולה. וגם החנויות אהבו לקחת משהו שכתבו עליו בעיתון, שרואים אותו שיש איזה סטמפה מאחוריו, כאילו זה…

עמרי: מדהים! זה היה באמת מדהים. הייתי בהלם כשראיתי את זה.

23:01-24:36 | החברה היום

עמרי: איפה נמצאת החברה היום? איפה אתם נמצאים?

טל: הסטודיו שלנו יושב ביפו.

עמרי: לא מבחינה פיזית, מבחינת המיקום שלכם בעולם העסקי, בעצם שואל אם הצלחת.

טל: כן, יש עוד דרך ארוכה. קטנה, והיא בסדר.

עמרי: ואבא שלי שואל אותי כל פעם: “הצלחת אבר רק חמש שנים?” אני לא יודע, אז…

טל: אז עברו רק עשר שנים. אני לא יודעת זה בדיוק, וגם אני חושבת שמה שגיליתי בעצמי זה שאני בן אדם. אני מאוד פנטזיונרית, אבל הפנטזיות האלה כל פעם מתחלפות. אז כאילו, זה לא שאתה אומרת “אוקיי, גשמתי וזהו”, כי לפני שהגשמתי כבר את הפנטזיה, זה קונסטנט.

טל: אז אני לא הגעתי, בוא נגיד ככה. כאילו, יש עוד הרבה דברים שאני רוצה עוד להגיע אליהם. אבל היום, אנחנו א’ – יש לנו מוצרים מוכרים גם בארץ וגם בכל העולם. יש לנו קולקציות מובילות, ועשינו שיתופי פעולה מאוד מעניינים עם הרבה חברות – מפג’ו, אגב, מהחברת מכוניות, ועד לכל מיני חברות יותר קטנות, לא יודעת, מעצבי קרמיקה, כאילו מכל הקשת של עולם העיצוב.

טל: השתתפנו בביאנאלה, ובכל מיני תערוכות – גם נגיד תערוכות תרבות, וגם תערוכות מסחריות. זה אחד, שתיים – אנחנו מספקות עבודה. היום, בעיקר פליטות סוריות ונשים טורקיות באיסטנבול. הפליטות ברחו מסוריה לאיסטנבול.

עמרי: אתה במגע איתם לפעמים.

טל: מגע גדול מאוד, בטח אנחנו מכירות אותן ממש ממש טוב. נסענו עד השביעי באוקטובר, היינו נוסעות בין פעם בחודש לפעם בשבועיים לטורקיה.

24:36-26:47 | העיצוב כשפה ואג’נדה חברתית

טל: והיינו במערכת יחסים אישית וקרובה וטובה, ועדיין איתן. אולי זה הדבר הכי יפה שאני מאמינה בעיצוב. אני חושבת שבסופו של דבר, התפקיד של עיצוב בעולם הוא לגשר בין טכנולוגיה ולבין אנשים, בין כל מיני דברים. בעצם, לגשר בין העולם בחוץ לבין אנשים, כי עיצוב טוב הוא בעצם מתקשר. ואני חושבת שזה היותה באיזשהו מקום מעבר לעשייה חברתית ולספק עבודה לאנשים.

טל: שעיצוב הוא שפה בלתי פורמלית. ובסוף, אנשים זה אנשים, וזה הקשר הכי חזק. אגב, אנחנו כולנו נשים, לא רק אנשים. כל מי שעובד בעיות האישה, ואנחנו מספקות עבודה היום רק לנשים. אז יצרנו קהילה כזאת של נשים, שמחויבת אחת לשנייה, וזה מנהל.

עמרי: מנהל, כמו חברת סטארטאפ, קצת נכון לחלוטין.

טל: החלום שלי להקים חברת עיצוב שהיא, כביכול, לא טיפית במהות שלה, אף פעם לא גרמה לי לחשוב שצריך לבנות אותה כמו חברה של עולם ישן.

טל: אז שולה, באמת, היא השותפה והמשקיעה. אנחנו מפתחות מוצר שלא נראה כמו אפליקציה – הוא נראה כמו שטיח או נדנדה. אבל, הוא מוצר לכל דבר. יש לנו טכנולוגיה מטורפת. היא פשוט סופר לואטקית, היא הנדמייד. אפשר להשוות אותה לטכניקה של סריגה. ואני גם לא פוסלת את האפשרות שפעם חברה יותר גדולה תקנה אותנו, כי יש לזה גם כל מיני מקבילות.

עמרי: מקבילות את הקונים שלכם. מעניין שזה מוצר שהוא גם חברתי.

טל: אני חושבת שמעניין אותם, אבל זה לא המניע לרכישה בדיוק. אני חושבת שהמחירים גבוהים בגלל שזה פייר טרייד, ובגלל שאת הטקסטיל אנחנו מעצבות בעצמנו. שוב, אני משווה זאת הרבה פעמים לאוכל, כי זה נורא ברור להבין את זה כמו חומר גלם סופר איכותי ומיוחד. אז הוא גם הרבה פעמים יקר, ובשנייה שמשלמים פייר טרייד, זה עולה כסף גם בהודו.

טל: הוגן ותנאים הוגנים הם עולים כסף, והמוצרים יקרים. לכן, הם נדרשים להיות בסטנדרט הכי גבוה ברמה העיצובית. אני חושבת שהרבה פעמים, אחרי שאנשים מאוד אוהבים אותם והם מגלים שיש למוצרים האלה לב טוב, הם מתאהבים בהם.

26:47-28:18 | ההצטרפות ליוזמת מנומדין פרס למנהלים

עמרי: הקשר שלך לתוכנית הזאת הוא ברור, כי את הגשר הזה בין העסקי לבין החברתי את יצרת עוד לפני שהגעת לכאן, למרכז האקדמי פרס. אז למה בעצם היית צריכה את זה, את התוכנית הזאת?

טל: אחד, אני חושבת שבשגרה היומיומית, אנחנו עסוקות הרבה פעמים באמת בעבודה המסחרית של היום-יום. אני חושבת שאחד הדברים הכי טובים שעשתה לי התוכנית, זה שהיא כל הזמן הזכירה לי, והיא ממשיכה להזכיר לי, את המוטיבציה. ואם דיברנו על פנטזיות חדשות, אז יש לי נוספו לי לא מעט פנטזיות חדשות לאוסף, זה אחד, שתיים.

טל: אני מאוד מאמינה בעסקים חברתיים, ואני חושבת שהיום זאת ממש אחת הדרכים שצריך לקדם. אני חושבת שאם אנחנו כחברה נבין שאנחנו יכולים לקדם את עצמנו, לדאוג לעצמנו כחברה, וגם ברמה העסקית, אני חושבת שאנחנו נקפוץ שלב. ובגלל שאני מאוד מאמינה פה בתשתית האזרחית, אני חושבת ש…

טל: זה משהו שממש כדאי לקדם אותו. לא אפשר להסתכל על אנגליה שעושה את זה בצורה מדהימה, מדהימה, מדהימה, ויש תקדימים.

27:48-29:32 | החוויה ביוזמה והרווארד

טל: נכון, פשוט, גם ברמה העסקית וגם ברמה החברתית. זה במובן הזה. אני חושבת שחיפשתי גם שותפים לדרך, מקום בסוף לייצר איזו קהילה כזאת של אנשים שאפשר לחשוב איתם ביחד ולהעניה איתם דברים ביחד. אני ראיתי שזה עובד הרבה יותר טוב שיש קבוצה טובה. מה קיווית למצוא פה?

טל: קיוויתי למצוא פה, אמרתי את זה פעם לגלעד, שאני מרגישה שהתוכנית הזאת היא באה to inspire, not to inform. כאילו, אני חושבת שבאתי למצוא פה, למרות שזה מילה שהיא כבר קצת מעצבנת לפעמים, אבל אולי באתי למצוא איזושהי השראה.

טל: לגרום, אני חושבת שאני לא באיזה שלב בחיים שבו אני צריכה עוד תואר כדי לקבל עליו נקודות. אני בדיוק חיפשתי לימודים שיעיפו לי את המוח, כאילו של לגמרי. אף השבוע בהרווארד, אני אומרת, למרות שהלכנו לאקדמיה הטובה בעולם, הרגשתי שבכלל היה חוויה רוחנית, כאילו.

עמרי: גם זה היה חיבור בשבילך. שם מצאתי שם היית בתערוכה. חשבתי נכון.

טל: נכון, נכון, נכון. לגמרי, אז גם סגרתי שם מעגל.

טל: ולקחתי אוויר לעוד עשר שנים. הלכתי לבקר, דבר ראשון, באותו מוזיאון שהכל התחיל כשהגעתי. ואז התחיל השבוע לימודים. אני חושבת שגם השבוע זה גרם לי לחשוב, ובאמת פתח לי את המוח להמון, המון כיוונים. וגם אני חושבת שהוא החזיר שוב לרגע להבין שהלב במקום הנכון, שאתה יודע איך זה העולם והשיגרה. לפעמים כזה מזיזה אותנו, לא כי מישהו עשה משהו לא בסדר, כי…

טל: ככה, זה החיים. אז, זה הזכיר לי רגע שהלב במקום הנכון. ואם דיברתי על אוויר לעוד כמה שנים, אז זה לגמרי היה חלק מזה. ואני חושבת שמצאתי פה קולגות מדהימות, מדהימים ומדהימות באמת – לחשיבה, גם יצירתית, גם עסקית, גם כקונטרה. אני אגיד.

29:51-31:20 | מנהיגות לא חייבת להיות רועשת

טל: ואולי לא פחות חשוב, אני חושבת שזה כן שווה להגיד. למדתי משהו על עצמי, כאילו זה הכי מעניין. דיברנו הרבה על מה זה מנהיגות, ואיך נראית מנהיגות. ואני חושבת שהרבה פעמים מדמיינים, כי אולי זאת הדוגמה שיש לנו פה. מנהיגים כאלה, בהכרח, שכוח הוא חלק מאוד משברים בדיוק. וגם, ואיזושהי.

טל: נגיד לאודיינס כזה, “איזה הווליום גבוה!”

עמרי: הגובה הוא התבנית שלתוכה אנחנו מכניסים בדיוק.

טל: בדיוק, הסתכלתי על עצמי. הרבה פעמים, דווקא לא דיברתי הרבה, ומצאתי את עצמי הרבה פעמים בשקט. אבל לא בשקט של חשש, אלא בשקט של חוזק, או שקט של הבנה בדיוק, או שקט של השלמה.

טל: וראיתי הרבה פעמים איך לעשות זה. לפעמים, זה יותר משמעותי מלדבר, והרגשתי שמצאתי, במובן הזה, את ההבנה על איך שאני אוהבת להתנהל בתוך עצמי. ולפעמים, לשקט הזה יש עוצמות לא פחות חזקות.

עמרי: ואולי גילית על עצמך שאת מנהיגה, ולא חשבת שראית את עצמך כמנהיגה.

טל: אולי זו מילה כזאת נורא גדולה, שקשה לי. אני מרגישה שאני כל הזמן זוכה בה, הצלחת כאילו כבר קיבלת אותה. כן, אני כזו אוהבת להגיד, לחשוב על לפחות שהדרך היא עוד ארוכה. אבל אני אשמח, אני אגיד להנהיג את הכיוון הזה. זה מה שהייתי רוצה לקדם.

31:20-33:09 | החלום העתידי וסיום

עמרי: מה החלום האחד שעוד לא הגשמת?

טל: אה, וואו!

טל: חולמת שה-  iota  תמשיך להיות. כאילו יש לי עוד הרבה חלומות, אבל אני מנסה. שנייה, אם אני חושבת על זה, אני חושבת שנקים קהילות של נשים בכל העולם, שיספקו, בעצם, אפשר להגיד את המוצרים לאזור שבו הן נמצאות. נגיד, לא יודעת, טורקיה תספק לאירופה, דרום אמריקה או מרכז אמריקה יספקו לארצות הברית, אסיה תספק לאסיה ולאוסטרליה.

טל: אני חושבת שיש הרבה חשיבות למקומיות. אני חושבת שזה משהו שאנחנו צריכים להבין אותו ולנסות לקדם אותו. יש לזה הרבה כוח לספק עבודה, ובעצם מוצרים לתוך המקום שבו אתה נמצא וגדל ממנו. אני חושבת שאם ככה, אני חולמת מאוד, ואני גם מנסה להגשים את זה פה – להקים משהו כזה גם פה. ויש לי איזה גם.

טל: פנטזיה לחזור לבדואיות שאיתן התחלנו. אני מרגישה שאני חייבת להן, כאילו אני חייבת לחזור אליהן ולהקים שם תשתית לייצור. אני חושבת שזה דבר אחד, והדבר השני זה אולי באמת לגרום לאנשים להבין עד כמה קראפט.

טל: יש לו חשיבות, וזה אולי הדרך. כמו שהתחלתי, אז להגיד שתרבות היא לא בהכרח פריבילגיה, אלא תרבות ויצירה. השורשים בדיוק עם מה שמייצר לנו חברה, היא מה שמייצר לנו קהילה, היא מה שמייצר אצלנו מסורת. אלה דברים שאי אפשר למחוק אותם, ואולי דרך זה גם אני אצליח לגרום לאנשים להבין שזה חלק מהתרבות שלנו, שאי אפשר פשוט למחוק את זה.

עמרי: טל צור שתגשימי את כל החלומות. תודה רבה שהזמנתם.

טל: תודה שהזמנתם אותי.

עמרי: תודה. תודה רבה על ההזדמנות.