פרק 1- לנהל חברה: גדעון רוזנברג, סמנכ"ל משאבי האנוש באינבידיה ישראל- "לא איש של הפגנות אבל לא הייתה לי ברירה"

00:00-02:27 | פתיחה והיכרות עם גדעון רוזנברג

עמרי: שלום וברוכים הבאים לפודקאסט של יוזמת מנומדין פרס למנהלים. זו תוכנית ייחודית שמעניקה למנהלים מהמגזר העסקי כלים להובלת שינוי חברתי משמעותי בישראל. התוכנית משלבת שתי הכשרות: כלים להובלת שינוי כאן במרכז האקדמי פרס, ומנהיגות אישית במסע ומתן בהרווארד קנדי סקול. בכל פרק נכיר משתתף בתוכנית ונלמד על פועלו. בואו נתחיל ונגיד שלום לגדעון רוזנברג.

גדעון: שלום, שלום.

עמרי: אתה עורך דין, כיום סמנכ”ל משאבי אנוש בחברת אינווידיה (NVIDIA), ובמקביל משנה ליועץ המשפטי של החברה וסמנכ”ל עניינים משפטיים. ומה שתפס אותי הכי חזק – אתה גם חבר הנהגת ההורים של בית הספר היסודי “אביב” ופעיל בתיכונט. איך אתה מוצא זמן לזה?

גדעון: זה עניין של תעדוף. אתה משלם מחירים על כל דבר. כשהילדים שלי נכנסו למערכת, אמרתי ‘בוא ננסה להבין וללמוד איך זה עובד’. היום אני כבר תשע שנים בהנהגה, ובשלוש השנים האחרונות אני יו”ר ההנהגה בבית הספר “אביב”. זו הדרך שלי לתרום קצת מעבר לעבודה או למשפחה האישית שלי. זה לא מעמסה כזאת גדולה, זה תלוי בתקופות. בתחילת המלחמה או בקורונה זה תפס יותר, אבל זה סביל לחלוטין.

02:27-05:39 | המסע המקצועי מלנוקס לאינווידיה

עמרי: ספר קצת על אינווידיה, אחת החברות המצליחות במשק. התחלת במלנוקס לפני הרכישה, נכון? מה מצאת שם?

גדעון: כשהתחלתי במלנוקס היינו חברה ציבורית לא ממש מוכרת, כ-450 עובדים בעולם. בדיוק חזרתי מארה”ב ולא ממש ידעתי מי זאת מלנוקס. שלושה שבועות אחרי שהצטרפתי, פרסמנו דוח פחות טוב והמניה נחתכה ב-30%. היינו שווים 700 מיליון דולר וירדנו. משם התחיל מסע מרתק של רכישות ושינויים, עד שנרכשנו על ידי אינווידיה.

עמרי: אינווידיה היא סמל למצוינות. כשהרצאתי שם פעם, נדהמתי מרמת ההכנה והדיוק. מה סוד ההצלחה?

גדעון: זה בדיוק זה – הדגש על כל הפרטים. השאיפה להביא את המוצרים הכי טובים בזמן הנכון ולדחוף כל הזמן את מעטפת המצוינות והחדשנות. זה ה-DNA של החברה.

עמרי: איך מפתחים DNA כזה?

גדעון: זה מתחיל מהיום הראשון. אייל (ולדמן) והצוות שהקימו את מלנוקס כיוונו לשם מההתחלה. אמרו להם שזה טירוף להקים חברה שתתחרה באינטל, אבל הדרייב שלהם ניצח. אינווידיה מאוד דומה בהוויה הזו. שתיהן הוקמו על ידי מייסדים דומיננטיים – ג’נסן הוא עדיין המנכ”ל והמייסד – ושני האנשים האלו פשוט רצו להביא את הטכנולוגיה הכי טובה ולשנות את השוק.

05:39-08:08 | המעבר מעורך דין לניהול משאבי אנוש

עמרי: איך התפתחת בתוך החברה?

גדעון: התחלתי כמשנה ליועץ המשפטי, הקמתי את מערך הייעוץ המשפטי בישראל והתפתחתי שם. לפני קצת יותר מארבע שנים, אחרי הרכישה, הציעו לי להפוך גם למנהל משאבי אנוש בישראל.

עמרי: איך זה משיק לתפקיד המשפטי? זה לא הפוך?

גדעון: זה אומר לקחת פיקוד על קבוצה גדולה יותר ולהיות אחראי על כל העובדים. כיועץ משפטי, הייתי מנסה להכיר כמה שפחות, כי מגיעים אליי כשיש בעיות או כשרוצים לפטר, וקשה לפטר מישהו שאתה מכיר ואוהב. בגלל שליוויתי את צוות ה-HR הרבה שנים בנושאי דיני עבודה, המעבר היה טבעי. ביקשו ממני לקחת את התפקיד לחצי שנה זמנית, והזמני הפך לארוך יותר. בסוף, ההשקה המרכזית היא ששני התפקידים עוסקים באנשים.

08:08-10:27 | 7 באוקטובר: נקודת המפנה

עמרי: ואז מגיע השבעה באוקטובר. איפה זה תופס אותך?

גדעון: בבית בתל אביב. מתעורר ב-06:29, נכנס לממ”ד עם הילדים. בהתחלה חשבתי שזה “עוד סבב”, ניסיתי לחזור לישון, אבל האזעקה השנייה הבהירה שזה לא אירוע רגיל. כשהתחלנו לראות חדשות, הבנו שזה לא אירוע שנגמר ברגע. התחלנו להפעיל את המערך שלנו כדי לבדוק מה עם העובדים. יש לנו סניף בבאר שבע ועובדים בכל הדרום. היו לנו עובדים באופקים ובעוטף שהיו נצורים בבתים. בשלב מסוים שמענו את אלה בן עמי בטלוויזיה אומרת שאבא שלה נחטף. ובסביבות שתיים בצהריים, קיבלתי הודעה שיש לנו עובד חטוף – אבינתן אור.

10:27-12:44 | החטיפה של אבינתן אור

עמרי: אתה יושב כאן עם החולצה שלו. הוא בן הזוג של נועה ארגמני שנחטפה על האופנוע.

גדעון: נכון. אבינתן הוא מהנדס אצלנו. כשקיבלתי את ההודעה וראיתי את הווידאו, שאלתי “אתם בטוחים?”. בתמונה בפורטל של החברה הוא נראה אחרת. התעקשתי שיבדקו שוב ושוב, ואחרי שעה אישרו שזה הוא. באותו יום שמענו גם על הבת של אייל ולדמן ועל בן זוגה, שניהם עובדי מלנוקס לשעבר, שנעדרו. בשעה ארבע או חמש שלחתי אימייל סוריאליסטי למנכ”ל העולמי: “יש לך עובד חטוף, והבת של חבר קרוב שלך נעדרה”. זה היה בלתי נתפס.

12:44-15:13 | מחיר החיים ותחושת השליחות

עמרי: מה האירוע הזה עשה לך?

גדעון: לקחנו את החיים כמובן מאליו עד השביעי באוקטובר. פתאום אנחנו בעולם בלי היגיון. היה לי ברור מהרגע הראשון שאני בתוך האירוע הזה עד שאבינתן חוזר. אף אחד לא דמיין שנהיה ביום ה-501 ועדיין יהיו 73 חטופים בעזה. הנושא הזה מלווה אותי בתת-מודע כל החיים – רון ארד כשהייתי ילד, ובני אברהם שנחטף והיה קרוב משפחה של עובדת שלי. הכרנו את המשפחה של אבינתן ואנחנו איתם מאז.

15:13-20:31 | מהרגש לפעולה: הצעדה לירושלים

עמרי: איך הופכים את הרגש לפעולה ממשית?

גדעון: מבינים שצריך לעשות – ועושים. בצעדה הראשונה לירושלים בנובמבר 2023, הצטרפתי כצועד עם החולצה של אבינתן. ירד עלינו מבול. הרגשתי שאין מספיק אנשים, אז חזרתי גם ביום רביעי. באתי למארגנים ואמרתי: “אם אתם צריכים עזרה, אני פה”. נתנו לי מגפון ואמרו לי לדאוג שהשיירה תלך בקו ישר. ככה מצאתי את עצמי מוביל את הקריאות. כששומעים את הסיפורים של המשפחות, אתה מבין שכל סיפור גרוע יותר מהקודם.

ביום השני של הצעדה, כשבאתי להיפרד מהמשפחות, ראיתי את האכזבה על הפנים שלהם כשחשבו שלא אגיע למחרת. אמרתי לאשתי שאנחנו חייבים למצוא דרך להסתדר עם הילדים, וחזרתי לצעוד עד ירושלים. הגענו ל-40-50 אלף איש. בסוף הצעדה התעוררתי ביום ראשון עם תחושה שעשינו משהו מדהים, אבל אז הבנתי – הם עוד לא חזרו. אז המשכתי להגיע לכיכר ולהיות זה שצועק בהצהרות.

20:31-26:52 | ג’ינגול בין קריירה להתנדבות ורגעים מרגשים

עמרי: איך משלבים את זה עם עבודה כל כך תובענית?

גדעון: מג’נגלים. המשפחה שלי משלמת מחיר. חודשים שלמים הייתי יוצא מהבית בחמש וחצי בערב לכיכר אחרי יום עבודה. ויתרתי על ספורט ועל פנאי, אבל זה בסדר גמור מבחינתי. יש לי צוות מדהים באינווידיה שאני סומך עליו בעיניים עצומות.

עמרי: יש רגע אחד עם המשפחות שלא תשכח?

גדעון: בצעדה הראשונה פגשתי את קמליה, סבתא של גלי טרשנסקי. גיליתי שגלי חטופה ואחיה ליאור נרצח. כשגלי חזרה בעסקה הראשונה ב-29 בנובמבר, יומיים אחרי יום ההולדת שלי, קיבלתי טלפון מקמליה: “אתה מוכן להביא מרק שהכנתי לגלי לבית החולים?”. עזבתי הכל ונסעתי לבלינסון. כשנכנסתי, גלי ואימא שלה פתחו לי את הדלת. גלי נתנה לי חיבוק. זה היה רגע סוריאליסטי – לראות בן אדם שהיה “דו-מימדי” בשלט הופך לתלת-מימדי.

היום אנחנו עוברים בין שמחה על מי שחוזר לבין עצב עמוק על מי שלא. שבוע שעבר שמחנו על אות חיים מהאחים ברמן, וחצי שעה אחרי זה הודיעו ששלמה מנצור נרצח בשבי. בת משפחה שלו עובדת אצלי, אז הכל מחובר.

26:52-סוף | חיפוש משמעות וחלומות לעתיד

עמרי: איך בתוך כל זה מצאת זמן לתוכנית מנהיגות בפרס?

גדעון: אחרי השבעה באוקטובר החלטנו, אשתי ואני, שאנחנו צריכים לצבור יותר חוויות. החיים קצרים. התחלנו לנסוע יותר, לעשות דברים שפעם דחינו. גלעד פנה אליי בלינקדאין וזה נשמע מעניין. אמרתי “בוא ננסה”. מצאתי כאן אנשים מדהימים שלא הייתי פוגש בשום מקום אחר. נוצרה כאן אחווה חוצת רקעים.

עמרי: מה תיקח מהתוכנית?

גדעון: את החוויה הסטודנטיאלית בהרווארד. לשבת שוב בכיתה באנגלית, להתנתק קצת מהיומיום למרות שזה לא היה קל. דאגתי להזכיר שם את החטופים בכל הזדמנות, הצטלמתי עם החולצה של איתי חן כדי להראות שאנחנו לא מוותרים.

עמרי: מה החלום הגדול שלך, מעבר לחזרת החטופים?

גדעון: שיהיה פה פשוט יותר טוב. שלילדים שלי יהיה עתיד יותר טוב, פחות קיטוב ושנאה. אנחנו צריכים קצת יותר רוגע. אפשר לנהל מחלוקות בצורה פחות אמוציונלית.

עמרי: הלוואי. גדעון רוזנברג, תודה רבה. שכולם יחזרו הביתה בשלום.

גדעון: בקרוב.