פרק 8- רני רהב: איך מנהלים משבר ואיך יוצאים ממנו מנצחים?

האם אי פעם מצאתם את עצמכם עומדים מול משבר או קושי, ולא יודעים איך להמשיך? משברים יכולים לשתק אותנו, אבל הם יכולים גם להיות טריגר לצמיחה ולהתחדשות.

אז, איך באמת מתמודדים עם משבר כשהוא כבר כאן? איך בונים חוסן? איך מקבלים החלטות? ואולי אפילו יוצאים מחוזקים.

בדיוק על השאלות האלה, נדבר עם רני רהב יו”ר, ובעלים של רהב תקשורת – מי שנחשב לאחד ממנהלי המשברים המובילים בישראל, המסייע לארגונים המובילים במשק הישראלי להתמודד עם המשברים.

אנחנו כאן, פרופסור טלי תאני הררי ופרופסור דפנה שורץ. שתינו חברות המרכז האקדמי פרס, שהוא המערך של הפודקאסט. פרופסור טלי תאני הררי היא ראש החוג לתואר שני במנהל עסקים, וראש החוג לתקשורת, מומחית באסטרטגיה, שיווק והתנהגות צרכנים.

 פרופסור דפנה שורץ היא ראש המרכז ליזמות ולחדשנות. היא כלכלנית המתמחה ביזמות, חדשנות ופיתוח כלכליעם ניסיון עסקי בארץ ובעולם.

 רני, תודה שהצטרפת אלינו. אנחנו בטוחים שמחכה לנו שיחה מרתקת.

 תודה שהזמנתם. אני שמח להיות כאן היום. אני מקווה שנוכל לעבוד יחד בצורה פורייה. אם יש לכם שאלות או בקשות מיוחדות אני אשמח לעזור ככל שאוכל. בואו נתחיל.

על ידכם, אתם יודעים, אני היחידי בשולחן הזה ללא בגרות. אז אני ממש מרגיש נבוך, אבל הכל טוב.

לאחר שקראנו את הקורות חיים שלך, אתה שובר לנו את כל הסטיגמות. כאן אנחנו רואים שצריך ללמד.

אני תמיד בעד לימודים ולימודים גבוהים. מה שהמרכז האקדמי פרס רחובות עושה הוא מעניין מאוד.

 זה חתיכת היסטוריה. אני זוכר שזה היה באיזה צריף, והיום זה אימפריה של בניינים ענקיים ויפיפיים, פרושים ברחובות. זה דבר שנותן המון הזדמנויות להמון צעירים מכל הארץ, וזה מה שחשוב.

 טוב, רני. אתה חי את עולם המשברים כבר המון שנים. מה הדבר שהכי מפתיע שלמדת על משברים, שלא תמיד, בתחילת המשבר, הלקוח מספר את כל האמת.

 וברגע שהלקוח לא מספר את כל האמת, אתה לא יכול להתחיל לנהל את המשבר כמו שצריך לנהל אותו. שהלקוח מגיע בשלב המשבר.

אני אומר, קודם כל, בואו תבדקו מה באמת קרה. אבל תבדקו עם כמה סכינים יפניים, עם כמה את חופרת, שלא יצא מצב שאנחנו מדווחים על א’, ובעוד כמה ימים אנחנו נדווח על ב’, כי לא ידענו. ואז המשבר יהיה בלתי הפיך. בתחילת משבר, צריך לבדוק, as soon as possible, את הכל מהר. אין זמן, לא יום, לא יומיים. זה צריך להיות, ממש, בשעה, שעתיים, להתחיל לבדוק מה קרה, על מנת שהדובר או הבן אדם שאחראי לפטירת המשבר, ידע לתת עצות נכונות לארגון, ולא עצות אחיתופל. כי לפעמים, אם הדובר לא ידע את האמת, הוא עלול לתת עצות אחרות לגמרי. זה כמו רופא – את באה ומספרת מה קרה לך, אבל את לא מספרת את כל האמת. ואז הרופא עלול לתת לך תרופה שהיא ממש לא מתאימה, כי את לא סיפרת, כי זה לא היה לך נעים. יש כמה דברים את יודעת, אולי לא נעימים.

כמו לספר לרופא, אבל אין לא נעים במשבר. אם לא תספרי לאיש התקשורת את כל האמת, ורק את האמת, כולל האמת הלא נעימה מהמשבר הזה, לא תוכלי לצאת.

הרבה פעמים, לא יודעים את כל האמת עוד בהתחלה. כי אתה מתחיל לחשוף את זה, ואז אתה מתחיל. הבירורים לוקחים זמן, והבירורים לוקחים זמן. זה כמו אצל הרופא – אם תעשה את כל הבדיקות, הוא יכול למות.

 זה נכון, אבל בתקשורת אין זמן בעידן שאנו חיים בו. הכל צריך להיות מיידי, מהיר ומשכנע. אין זמן לעיבוד מעמיק או לחשיבה מורכבת. הדרישה היא לתגובות מיידיות, לכותרות בולטות ולתוכן קליט וקצר. זה אתגר גדול עבור כל מי שעוסק בתקשורת היום.

ואברני, סממן זה אומר שגם גברת כהן, או גברת אבוטבול, או גברת רהב שנמצאת בדרום הארץ, וצפון הארץ, ובמרכז הארץ, יכולה ברגע אחד להתחיל להזרים אינפורמציה. שאם לא יהיה לך אינפורמציה ביד, לא תוכלי לנהל את זה. אז אני מקבל את זה שלפעמים לוקח זמן, אבל אין זמן. ולכן, כל אחד חייב להבין שהעוגן החול מתקתק, ואם לא ניתן את הפתרון במיידי.

 יהיה רע,ולכן, חייבים לעבוד מהר. אני מסכים איתך, שלפעמים בדיקות לוקחות זמן במוצר. למשל, לוקח זמן, אז אפשר לתת את הדברים שלפני. אבל, איז פוסיבול. הכוונה שלי היא, כמה שיותר מהר.

 מהר, אתה בעצם מלווה ארגונים לאורך זמן. פתאום, יש שם איזשהו משבר רעים.

 אתה עובד איתם על איזשהו פרוטוקול הכנה ליום של המשבר, כי הרי יש פה משמעות מאוד גדולה לקצב ולמהירות התגובה. ובעצם, אולי מה שחשוב זה להיות הכי מוכן שאפשר, עם כל צוות מוכן או כל מה שצריך, כדי לתת את התגובה המהירה.

אני רוצה לומר שמי שעושה את זה, אז אולי זה בסדר בתוך הארגון.

אבל זה לא שווה את קליפת השום, מפני שכל משבר הוא אחר. אין משבר שאת יכולה להגיד “זה המשבר”, ומחר יקרה גם לך משבר אחר. המשבר הוא נתון מספיק, שסעיף אחד במשבר לא תואם את כל הפרוטוקול – לא שווה כלום. ולכן, זה מיותר. מה שכן חשוב, והלקוחות שלנו יודעים את זה.

ברגע שאנחנו פונים ללקוח, וזה לא משנה אם זה משבר או שגרה, התשובה חייבת להיות מיידית. נקודה. גם אם יש שאילתה פשוטה מעיתונאי ממקומון במטולה, הוא יודע שברשת תקשורת שמטפלת במאה ושמונים חברות, הוא יקבל תשובה מיד. זאת האסטרטגיה. ברגע שהתגובה מיידית, אוטומטית, מפלס המשבר מתחיל לרדת. וגם את יודעת, משבר יכול להיווצר גם מתגובה.

משבר יכול להיווצר מילה לא נכונה שאמרת לעיתונאי, או ענית לבן אדם מאוד לא נכון בפייסבוק, בטוויטר, בטיקטוק. את דודו טופז עליו השלום, פליטת הפה – תראי לאן זה הגיע. אז זאת אומרת, כל דבר חייב להיות מדוד. ולכן, אם נתחיל לעשות סצנריו עם זה, זה אולי הארגון ירגיש שאנחנו נורא, נורא, נורא סופיסטיקייטד. אין לי עניין בזה, לא היה לי עניין בזה לפני ארבעים שנה, ואין לי עניין בזה גם היום.

 זה לא מעניין לעשות רושם על הלקוח. חשוב הוא לתת ללקוח הגנה מלאה, עשרים וארבע שעות ביממה. לקוח שלנו יודע שיש לו הגנה מלאה, גם ביום כיפור. זאת אומרת, עשרים וארבע שעות, כל השנה, כל יום, כולל חגים וכולל שבתות. וזה דבר שזה מה שחשוב. וברגע שקורה הדבר הזה, הוא יודע שיש לו אותי על הקו, עם הצוות שצריך. לא תמיד מפעילים צוות, יש דברים במשבר שהם מאוד סודיים.

 ואת לא רוצה להפעיל צוות בשלב ראשון. אולי בשלב שני. אז אני פה, ואנחנו מנהלים את זה כל דבר לגופו. יש דברים שזה בסיווג הכי גבוה.

דברים שאין להם סיווג בכלל. יש דברים שכל דבר הוא לגופו. זה כל כך לא נכון להגיד שצריך להתכונן ולסדר ולהכין. זה פשוט לא נכון.

 אבל את האירוע יש פרוטוקול. רני, מה עושים?

שמתקשרים לרני, ראשית אתה מברר את האמת. ואתה משביע את הלקוח שזו האמת.

שלא במקרה, הוא ייזכר אחר כך במשהו אחר שהוא שכח לומר. וברגע שכל האמת לפניך, את יודעת בדיוק מה לעשות. אבל תמיד אירוע הוא מתגלגל. אז צריך להיות מוכן לכל מה שיכול לקרות.

 אז אני מסביר, אנחנו משתדלים שהוא לא יתגלגל. אבל הוא מתגלגל, אז אם הוא מתגלגל, אנחנו יודעים לפעול תוך כדי. מה שנקרא, אנחנו יוצאים למלחמה. המלחמה יכולה להיות מיידית, המלחמה יכולה להיות מתמשכת.

אז זה נורא תלוי בגודל המשבר, בסוג המשבר, ואיך את מטפלת בו. אבל דבר ראשון, זה סטטוס. אז סטטוס צריך להיבדק שלוש, ארבע, חמש פעמים ביום, נורא תלוי מה מידת המשבר. האם הוא במידה לאומית? האם הוא במידה המקומית? האם הוא רק במידת החברה?

צריך להימדד. לכל דבר יש את הנהלים שבהם אנחנו פועלים. מי מנהל?

מנהל את הצוות שבחברה. הוא אחראי על ניהול הצוות, הכוונתו ופיקוח על עבודתו. מטרתו להבטיח את ביצוע המשימות בצורה יעילה ואיכותית.

כל מנהל אצלנו אמור לטפל במשבר יחד איתי, או עם מנכ”ל החברה, או עם אחד המשנים. אבל כל אדם אצלנו יודע לעשות את הדברים שמצפים ממנו כמנהל מחלקה.

 מנהל המחלקה אצלנו מטפל בין שמונה ל-חמש עשרה לקוחות. זה נורא תלוי בגודל שלהם או במידת המורכבות שלהם, כי יש לנו לקוחות שאין איתם ביום-יום עניינים מיוחדים, אבל ברגעים מסוימים את צריכה להתגייס כולך. אז ברגע מסוים, אם צריך, כל חמישים העובדים ברשת התקשורות יתגייסו לזה. זה הכל נהיה מודולרי.

והכל עניין של על מה המשבר. האם זה משבר כלכלי, משבר אישי, משבר בריאותי או משבר אחר? הגדרת המשבר היא חשובה כדי לטפל בו בצורה היעילה ביותר.

אני רוצה לשאול אותך, בפרספקטיבה של זמן, כי יש לך באמת ניסיון של שנים. ואמרת קודם, לפני ארבעים שנה, והיום – אז, ככה, זה אלה שאלה מעניינת. איך, איך זה השתנה? זאת אומרת, הנושא הזה של ניהול משברים, אז והיום – אותו דבר, או שיש דברים?

 הקונספט אותו דבר. הפצצה המתקתקת היא כפול מיניון, ולמה? כי לפני ארבעים שנה, לא היה טוויטר, לא היה פייסבוק, לא היה כלום. ולא היה שאבר, אוקיי? זה לא היה, כי היה מדינה, חברות משבר. עיתונאים היום יש עם.

פתאום, קם בוקר. אדם מרגיש שהוא עם. אז זה באמת פתאום קם אדם בבוקר, כי את מתעסקת עם, את מתעסקת עם מיליוני ישראלים שעוקבים אחרי המשבר הזה. היום, הרשתות החברתיות הן יותר מהירות מכל ערוץ תקשורת כזה או אחר, לא רק בישראל, בכל העולם. אבל, בפרט בישראל, אנחנו צרכני תקשורת. מדינת ישראל זה מדינה של תושבים שרגילים שכל יום.

שש אפס טון של כוחות קופצים עליכם. עלינו דרך הרשתות החברתיות, ולכן אתה חי את זה. המדינה הזאת חיה חדשות, חיה תקשורת, חיה משברים, חיה אסונות. חיה גם דברים טובים, אבל לכן זה יומיומי.

האם ראית פעם משבר שבעצם יצר הזדמנויות? זו פריצה אסטרטגית. פריצה יש הרבה משברים, אם את מנהלת אותם נכון.

את יכולה, אחר כך, אפילו לקפוץ כפול שלוש במכירות. זה נורא, נורא תלוי במשבר, ואיך ניהלת אותו. בראש ובראשונה, לבוא לציבור ולהגיד את האמת. הציבור הישראלי מאוד מעריך את האמת, הוא שונא את השקר. הוא מתחיל לסנן את הפייק ניוז, כי חלק מהציבור הישראלי עדיין לא מבין.

באיזה פייק ניוז הוא חי, הוא לא מבין שזה.

שזה פייק ניוז, זה אחת הבעיות.

אז אנחנו צריכים להתחיל להסביר די פייק ניוז. ואנחנו עושים את זה, גם לי יש טוויטר שלי, פייסבוק שלי, אינסטגרם שלי. סביבי מיליון ישראלים, איך שאת לא בודקת את זה, אז גם אני יכול לכתוב: “רבותיי, מדובר בפייק ניוז.” והציבור, רובו יאמין לי, כי יודעים שבחיים לא שיקרתי, לא את הציבור ולא אף אחד אחר.

 אז, ברגע שיצרת גם לעצמך את השם שלא משקר, הציבור אמור להאמין לך. אם הציבור לא מאמין, אז לא מאמין. אבל את חייבת לנסות. ממשברים, יש משברים שאת יכולה לצמוח ולקחת את החברה שלך צפונה. אך יש משברים שאי אפשר לקום מהם – משבר שלא עלינו.

 קשור במוות, ברצח או במה שנקרא סוג של טרגדיות כאלה או אחרות, יש מקרים שאי אפשר לקום ואי אפשר לצאת מזה. גם זה צריך לדעת לגבי המקרים שזה יוצר, הזדמנות טובה.

דוגמאות ספציפיות הרי לא תיתן, מה אבל? משהו זה דוגמה היפותטית כזאת, איזה סיטואציות יכולות להיווצר שזה יכול להוות הזדמנות לעצמך הזדמנות.

הזדמנות לצמוח זה אם את אומרת קודם כל את הסליחה. קודם כל, את אומרת מה קרה.

ואחר כך, מבקשת סליחה. ואחר כך, היא יודעת גם לפצות את הציבור. “אוקיי, אני אתן לך דוגמה. שכן, אפשר לתת אותה. לפני המון שנים, הייתה תקלה ענקית בחברת הסלולר סלקום.”

 שאני הדובר שלה עד היום, ובאותם זמנים, זה היה מאוד קשה. יום שלם, כמעט לאנשים לטלפון, את חיה בעולם שאם אין לך טלפון, דקה את משתגעת. ויושב ראש החברה, אז עמי הראל, ומנכ”ל החברה, אז עמי שפירא, קיבלו את ההמלצה שחייבים לתת מתנה מיוחדת לציבור שלנו. והם אכן נתנו מתנה מדהימה.

של שיחות חינם ודברים מהסוג הזה, אבל באופן מיידי, והציבור לא נטש אותנו. להפך, עוד גדלנו וגדלנו וגדלנו, כי הציבור מאוד העריך את היושרה של יושב ראש החברה. אז עמי הראל, מנכ”ל החברה, עמי שפירא.

ואת הרצון האמיתי להתנצל. למרות שזה לא אשמתם, זו תקלה טכנית שיכולה לקרות בכל מקום. אבל הם לקחו את האחריות ונתנו את המתנה הזאת לכל תושבי סלקום, מה שנקרא “על היקום”. הכוונה היא למשתמשים.

ובאמת, ראית שאנשים מאוד הודו, מאוד שמחו, מאוד ראו שבאמת מבקשים את הסליחה שלהם. הציבור הישראלי הוא ציבור מדהים. ביום יום, אנחנו רואים את זה. אנחנו ראינו את זה ה-7 באוקטובר. ללא הציבור הישראלי, לא הייתה פה מדינה. ללא ההתגייסות הכוללת של עם ישראל חי, מכל הכיוונים, ומכל המינים, ומכל האזורים.

 אוי ויזמיר, לא היינו יושבים פה היום. והציבור, ברגע נתון, ברגע שאת יודעת לדבר איתו, מאוד מכבד אותך. וברגע שאת יודעת להצדיע לו ולבקש את סליחתו, הוא מכבד אותך עוד יותר. לצערי הרב, יש היום אנשים באומה הישראלית שתרבות השקר הפכה נר לרגליהם. תרבות כאילו בהרגה האמריקאית, הפייק ניוז, זה חלק מהדרך החיים שלהם.

: אבל הציבור הישראלי כל כך חכם, וכל כך לא מטומטם, שמבין את זה. ומי שעוד לא הבין את זה, יבין את זה. והתרבות הזאת, בסוף בסוף, תיגרע מהעולם. אופטימי, חייבים להיות אופטימיים. לא נהיה אופטימי, אז מה אנחנו מחפשים ביום יום שלנו? אפשר לקחת מזה הודה ולצאת מפה, אבל זה לא יקרה, כי יש לנו רק מדינה אחת, יש לנו רק עם אחד, יש לנו דגל אחד.

בעצם, מה שאתה אומר זה, שאנשים מבינים שטועים. כולם טועים, וזה בסדר לטעות. רק צריך להיות לבנות אמון, מה שנקרא לבנות אמון.

 אבל בוא נאמר ככה: יסלחו לך פעם אחת, יסלחו לך אולי פעם שנייה. בפעם השלישית שתבקש סליחה, אז זה באמת כבר לא מעניין, נכון? אז בואו גם נקרא לזה – אי אפשר לומר “סליחה, סליחה, סליחה” על כל דבר.

 בסוף היום, זה כפסה, כפסה, כפסה. זה לא עובד, אז פעם ראשונה, פעם שנייה, בפעם השלישית – לא.

 לי יש שאלה שרגע לוקחת לכיוון של ארגונים קצת יותר קטנים, אפילו לעסקים קטנטנים של בן אדם אחד, שאין להם את המשאבים והתקציבים הגדולים של חברות גדולות. איך אפשר לשפר את התהליכים הפנימיים שלהם ולהפוך אותם ליעילים יותר?

יכולת להתקשר לרני רהב, עשרים וארבע שבע, ולקבל את ההמלצה שלו. מה לעשות? עסקים קטנים זה חלק מאוד חשוב, אולי הכי חשוב, במדינה שלנו. אפרופו ריכוזיות ויוקר מחייה, אז בוא, בוא ננסה לעזור להם. חלק מהם סטודנטים שלנו כאן, ואותו עסק קטן שבאמת נקלע לאיזשהו משבר – מה רני רהב ממליץ לו?

אותו דבר מה שאני אמליץ לחברת ענק. אני אומר להם, תשקיעו בפיתוח מוצרים חדשים, תשקיעו בחדשנות, תשקיעו בטכנולוגיה מתקדמת. אל תשקיעו רק בשיווק ובפרסום, אלא גם בפיתוח מוצרים חדשים ומשופרים.

להגיד את האמת. ואם יש לך, נגיד לדוגמה, נגיד חנות של בשר, אוקיי? והיה פיקוח הווטרינרי, וגילה שהבשר אצלך מקולקל.

 וזה חנות. תני מכתב לכל הלקוחות שלך. תוציאי להם וואטסאפ, יש לך את השמות של הלקוחות שלך או אימייל. תגידי: “אנחנו מתנצלים. היום כאבנו זה תקלה. ניקינו, זרקנו, השמדנו. אנחנו מודים למחלקה הווטרינרית של משרד החקלאות, שגילתה לנו את זה, כי לא ידענו.”

 ממחר, אנחנו נעמיד בודק מיוחד שבא לבדוק את הטמפרטורה בתוך המקרר, על מנת שדבר מזעזע כזה לא יקרה עוד.

סוג הדברים, את יכולה באמת. כל מה שאת עושה עם לקוח ענק, את צריכה גם לעשות עם הלקוח הקטן, וגם עם הפרט. גם אם את בעצמך, אם פגעת במישהו, אז כמו שאת תבקשי סליחה, את צריכה לבקש סליחה מעומק הלב ולהסביר למה עשית את זה. אני מקווה שהחבר/החברה שלך יסלחו לך. זה הדרך היחידה לעשות את זה. אני קורא לזה “קלפים על השולחן”.

אני שואלת שאלה אחרת, לגמרי עוברת תחום הסייבר.

 הקמת יחידה לניהול משברים בסייבר? קודם כל, איך החלטת על זה? והאם שם גם על להגיד את כל האמת ולחשוף אותה? זה נראה לי.

לי, סייבר זה עולם אחר. סייבר זה עולם אחר. אני חושב שבעידן הפייק ניוז ברשתות החברתיות, בעידן התופעה של השמצות של חברות או של אנשים, ללא פחד וללא חמלה.

יש היום אנשים שלקחו להם כמקצוע לשרת אינטרסים של אנשים אחרים בהשמצות. הם מצביעים אדם, ארגון או מפעל בשחור, ולא בלבן, ולא באור, ולא בשמש. אז המחלקה שאנחנו הקמנו זו מחלקה מאוד ספציפית, שיודעת לתקשר עם שתי חברות: אחת ישראלית והשנייה בינלאומית.

שתדע לטפל בעניינים האלה על פי חוק, על פי חוק ישראלי וחוק בינלאומי. אבל, לדעת לענות בשפה הספציפית הזאת, זה לא משהו שאנחנו עושים ביום יום. אנחנו חלק מהמשבר. הוא לדעת לגייס אנשים שאף אחד בעצם לא יודע על קיומם, אבל הם קיימים, בייחוד בחברה בחול. למשל, בחברה גם בארץ, אנשים לא יודעים על קיומם, אבל אנחנו יודעים לחבר את זה. אני מנהל את זה.

 אבל אני צריך סיוע, כי אם מישהו בא ומכריז עלייך מלחמה.

 ומתחיל לכתוב, ללא עקבות, ברשתות החברתיות דברים מזעזעים עלייך. עלייך, כארגון, הכוונה אני היום יודע לתת לו כזאת מלחמה, שהוא לא – הוא לא יצא מהבית. הכל חוקי, כמובן, אבל אי אפשר שימתייר עלייך גשם שחור, ואת תגידי “אוי, כמה הוא יפה, כמה הוא יפה”. התשובה היא לא. בעידן של אלפיים עשרים וחמש, לפי השיטה שלי, התגובה חייבת להיות מיידית, אונליין, הכי קשה שיכולה להיות.

 לפני המון שנים, אמרה לי חברה אחת שהיא מאוד חשובה בתחום הפרסום: “רני, למה אתה עונה לטוקבקיסטים? הרי אתה רני רע, ואתה לא אמור להתייחס אליהם.” אמרתי לה: “תראי, חייבים להתייחס אליהם, כי אם לא נתייחס אליהם, הם יחשבו שהם צודקים והציבור יחשוב שהם צודקים. ואם הם מקללים, אני, רני רע, מקלל אותם כפול מאה בפייסבוק או בטוויטר, ללא מורא ופחד.”

 ואז שואלים אותי: “למה? למה?” אני אומר: “למה? בגלל שקוראים לי רני רהב, אני צריך לקבל את כל השיט הזה על הראש? לא יקרה. אתם תחטפו את אותו דבר, ורק יותר גרוע. ואנשים צריכים להבין את זה. חברות שעושות לאנשים דברים כאלה, צריכים להבין שהכוח הוא בידיים שלנו, בידיים של הצרכנים, בידיים של מובילי הדעה.”

בידיים של כולנו. עם ישראל חי, אי אפשר יהיה לסדר אותה.

 זה סייבר התקפי, אתה אומר? תוקף, אני תוקף.

תוקף אותו? על מה את מתכוונת? על סייבר – סייבר שמשתלטים על קופות של חברות? זה מתחיל להיות דלף מידע, ואז הוא התחיל לדבר על זה. הוא אמר שהמידע היה חשוב והוא חשב שהציבור צריך לדעת. אבל הוא לא רצה לפגוע בשום אדם או לחשוף מידע סודי. הוא רק רצה להביא את האמת לידיעת הציבור.

 זה משהו אחר. בוא נקרא לילד בשמו. בסייבר, יש שתי מחלקות. מחלקה אחת, שציינתי, אוקיי? מחלקת ההשחרה, מה שנקרא, שמנסים להשחיר את הארגון שאתה דוברת שלו. מנסים להכשיר יושב ראש או מנכ”ל שאתה הדובר שלו.

חצי השני זה השתלטויות של האקרים בינלאומיים, בעיקר מחבר הנאמים או מקורות אחרים, שמשתלטים לך על הקופות ודורשים כופר. זו מלחמה אחרת לגמרי במקרה הזה, לכל חברה בישראל שהיא חברה נסחרת או חברה לא נסחרת, אבל חברת ענק. יש יועץ מיוחד שיודע להפעיל את זה בשעת התקלה. הוא לוחץ על כפתור, ואז מתייצבים עורכי דין.

כל האנשים, ואז באמת, כאן אתה צריך להביא את המסרים ולהעביר את זה. אבל פה זה לא תקשורת, כי ברוב המקרים, המטרה שלנו, אנשי התקשורת, למנוע, בשלב ראשון, עד כמה שאפשר, שזה יגיע לתקשורת. כי אם זה יגיע לתקשורת, זה מה שההאקר רוצה, ואז המחירים עולים, ואין לי שום עניין בזה. וגם התקשורת די מבינה את זה שאנשים פה עוסקים בסחיטה ואיומים.

הם אמנם לא ישראלים, אז אי אפשר להגיע אליהם, ואי אפשר לתבוע אותם. אבל ככל שאת חזרה יותר, ככה גם מפחידה יותר.

בהמשך לשאלה של דפנה, ולדברים נוספים שאמרת, בעצם רגע נוכל לאסוף את הכל ביחד.

אני מתרשמת שאתה אומר, תמיד להגיב ולהגיב חזק, חוץ מבמקרים מאוד יוצאי דופן, כמו מקרי סייבר כאלה. זאת, בעצם, ההמלצה שלך – לא להיות בשקט כשיש משבר, לצאת החוצה ולהגיד את האמת שלך.

כל עוד יש עניין לציבור, אנחנו נמשיך לחשוף את האמת. אנחנו לא נוותר עד שנגיע לתשובות. זה לא משנה כמה זמן זה יקח, אנחנו נמשיך להיאבק למען הצדק. אנחנו לא מפחדים מאיומים או מלחצים. המטרה שלנו היא לחשוף את האמת, ולא משנה מה המחיר.

אבל, בהתקפת סייבר חיצונית של האקרים, מחבר העמים – האקרים רוסיים או האקרים ממדינות אחרות – זה עולם אחר לגמרי. טיפול אחר לגמרי. החברה מפעילה מיד חברות שלמות שנועדו לטיפול זה. משהו אחר. אנחנו מצטרפים כדוברים לעניין הזה.

 עם החברות המיומנות בטיפול בסייבר, במה שנקרא “תקריות בינלאומיות”, יש כמה חברות מובילות בישראל. אותה חברה חתומה על סרוויס של 24/7 במהלך כל השנה.

 ואם קוראים כזה דבר, זה כמו המרגל. הרוסים מפעילים אותם, ברגע שהם מתייצבים, אותו רגע פותחים את החמל בתוך החברה המותקפת. ואנחנו חלק מהחמל הזה, אבל זה עולם אחר – ממשבר תקשורתי.

 אז למעט המקרה הזה, בעצם, כשאתה מגדיר משבר תקשורתי, אתה אומר שלא משנה מה קרה, צריך להגיב.

 להגיב חייבת, כי ברגע שאת לא מגיבה, את אשמה. נקודה. ברגע שאת לא מגיבה, את אשמה או מודה באשמה, זאת אומרת, זה הבדל. כן, אוקיי. יש למשל את זה, כמו שפונים לך לתגובה. האם זה נכון שכירה, ואת אומרת “אין תגובה”, כי את לא יכולה להגיד “זה נכון” בגלל שאת חברה בורסאית.

ולא הודעת עדיין לבורסה. או זה נושאים אישיים, אין לי מושג. אז את אומרת, “אין תגובה, אין תגובה”? זה בעצם הסיפור, נכון?

 צריך מאוד להיזהר עם העניין הזה. הציבור הישראלי הוא ציבור מאוד חכם, מבין בתקשורת, והוא חייב לקבל תגובה. אם הוא לא יקבל תגובה, הוא יהיה בטוח שאת אשמה, את הארגון, הבן אדם, העמותה, אם אנחנו מביטים לעתיד, מה השינויים שאתה רואה בתחום?

התקשורת, יחסי ציבור וניהול משברים. אני חושב שזה פשוט מקבל יותר ויותר עניין תקשורתי. התקשורת בישראל גדלה מיום ליום, היא לא מתקצרת, היא גדלה, והיא גדלה בעיקר גם באתרי חדשות שקופצים עליך.

יום יום, כאילו כל יום קם עוד איזה אתר. זה אתר ניוז, בן אדם מפעיל את זה דרך האינטרנט שלו. הוא מתלהב, לאט לאט יש לו כבר איזה מאה אלף עוקבים. הוא אתר לכל דבר ועניין, וצריך להתייחס אליהם ככה.

ולכן, שאתה צריך להתייחס לכל כך הרבה גופי תקשורת, זה כבר לא מה שהיה. ידיעות, מעריב, הארץ, גלובס, דבר – את יודעת על המשמר היום. זה, זה, זה – עשרות ערוצים. עשרות ערוצים, רק הרדיו המקומי את יכולה להגיע לעשרות. המקומית כל משפיעה הכל.

אין איברים. גם הגברת הולדנו, גברת רהב, הגברת אבנון, הגברת יונגשטיין והגברת מסילתי – כולם אברני סואן אחת כזאת. כותבת לך, הוופלה שלך הייתה מגעילה. אז, שאלוהים יעזור, כאילו זה אותו דבר, חבר’ה. אסור לשכוח את זה. היום, כל אחד ומישהו פעם התייחסו רק לאנשים עם השם שלהם. היום, מתייחסים לכל אדם. הרשתות החברתיות עשו גם דברים טובים.

 הם נתנו לכל אדם את האפשרות להביע. אבל מה שקרה הוא שחלק מהאנשים שמביעים, גם מדברים וכותבים כמו בהמות, וזה דבר נורא. אני, למשל, כל אדם שכותב ברמה בהמתית, מקבל גם תשובה ברמה בהמתית, על מנת שישתוק ויבין שאין “תחת עין, שן תחת שן”.

ואנשים מבינים את זה מהר מאוד. אנשים מבינים כוח אם את באה לאנשים רק בטוב לב. לא תמיד, חלק מהאנשים מקבלים את זה. את צריכה להבין את זה, גם במשברים וגם בימי חול או בימים תקינים, להגיב ומייד. לא להגיד “זה לא לכבוד שלי להגיב”, “זה לא לכבוד שלי לקלל בחזרה”, “זה לא לכבוד שלי”.

 אוקיי, כי סיפרתי לכם שפעם פנתה אליי חברה ואמרה: “אתה רני רהב, מה אתה מגיב?” אמרתי לה: “אין כזה דבר. אם מישהו מקלל, הוא יקולל. ולכן, חייבים, כי אחרת הוא ממשיך לקלל – הוא יקלל.” יקלל גם. הוא אמר שהוא מאוד מתוסכל מהמצב הזה. הוא לא מבין למה זה קורה לו. הוא חושב שהוא לא מקבל את היחס הראוי. הוא אמר שהוא מרגיש שהוא לא מוערך מספיק. הוא ממש לא מרוצה מהמצב הזה.גם אותך, זה לא יעלה לדעת שמישהו ירגיש.

הוא יושב בבית, על המקלדת, עם הכוס מים במיזוג אוויר. שבחוץ כבר חמישים מעלות, והוא מתחיל לכתוב: “זה ככה וזה ככה”. לא צריך לתת לו תשובה, שהוא לא ייצא מהבית מהבושה. ואז, הוא יבין שהוא כתב על פלוני אלמוני ככה. אז פלוני אלמוני כותב עליו, ואז הילדים יגידו לו.

 אבא, או סבא, או סבתא, ראית מה כתבו עליך? זה עונש, ובעונש הזה אדם צריך להבין. והיום, גם יש פסיקות – את לא יכולה סתם לצאת מחנות ולקלל אותה. יש פסיקה, כי ברגע שעשית ציוץ, אותו בעל חנות, והיה כזה דבר בירושלים, שמישהי יצאה מסופר מכונתי ונתנה באבי אביה. בתוך מה שנקרא, בתוך האינטרנט, הוא טבע. הוא טבע, יצא זכאי, ושילמה לו פיצויים.

לכן, אני אומר, צריך מאוד לקחת את זה בחשבון. לא אוטומט, אוקיי? את חייבת להגן על הבית, להגן על עצמך, להגן על המשפחה שלך, להגן על העסק שלך, להגן על העסק הקטן שלך או על העסק הגדול שלך. זה אותו דבר בדיוק.

 אז אמון, כוח ותגובה הם ככה.

 שלושה עקרונות מרכזיים. ושקיפות, עכשיו אני מנסה. רק רוצה עוד פעם, הוא נכון. אני רק רוצה.

לזקק את המילה “כוח”. המילה “כוח” רק אם מפעילים נגדך כוח. לא אנחנו, לא אנשים כוחניים. אנחנו הופכים לכוחנים אם מישהו מנסה להוריד לנו את היד. אם מישהו מוריד לנו את היד, אנחנו צריכים לתת לו את המענה הנכון, על מנת שיחטוף את מה שהוא ניסה לתת. אם זה נכון והוא צודק, עדיין, גם אם הוא צודק, הוא לא יכול לקלל. הוא צודק, אז אנחנו נבקש סליחה ונגיד שאנחנו לוקחים את זה לתשומת לב. אנחנו מתנצלים, לקחנו בדקנו – אתה צודק. אנחנו גם ניתן פיצוי.

אבל לא בהתלהמות, התלהמות היא כוחנית. אתה חייב להפעיל כוח, לא לפחד להפעיל כוח, כי הציבור הישראלי הוא באמת הכי מקסים בעולם. יש לו רגעים שהוא לא שם לב מה הוא עושה, מתחיל לכתוב והוא לא שם לב על המילים. אז פה צריך לעשות, אדוני, תרגיע.

אני רוצה רגע להוסיף משהו לשיחה עם טלי לפני דקה. אני רוצה להגיד לה שאני מתרגש מאוד מהפרויקט החדש שאנחנו עובדים עליו יחד. אני חושב שיש לנו הזדמנות מעולה לעשות משהו מיוחד ואני מקווה שנצליח להגשים את החזון שלנו. מה את חושבת על זה?

וזה נתקלתי בזה הרבה פעמים. בדיקה יסודית כשאתה יוצא לדרך, כי הרבה פעמים אתה בטוח שאתה יודע. בפרט מנכלים גדולים, והם לא בהכרח יודעים עד הסוף. וגם חווינו את זה במציאות הישראלית שלנו.

אני אספר לך סיפור. כדי שנבין את זה, יום אחד קרא לי אחד המנכ”לים לשיחה מאוד דחופה. באתי, ואמר לי: “תראה, אם במוצר שלנו אין משהו ספציפי שיש במוצר של המתחרה.” אמרתי לו: “בדקת? כן, מאה אחוז בדקנו.” פניתי לעיתונאית למחרת, וזה הופיע על השער. העיתונאית הייתה עיתונאית מאוד חכמה, מאוד רצינית, נחשבת עיתונאית מספר אחת בתחומה. היא לקחה את המוצר לבדיקה, והיא גילתה שיש שם את אותו דבר שהמנכ”ל רצה לכתוב על חברה אחרת.

 והמנכ”ל לא ידע איפה לקבור את עצמו. קודם, אמרתי לו: “אתה זוכר ששאלתי אותך שלוש פעמים? בדקת?” הוא אמר: “כן.” אמרתי: “בדקת?” הוא אמר: “כן.” אמרתי: “בדקת?” הוא אמר: “כן.” ברגע שהמנכ”ל אומר “כן”, עכשיו יכול להיות שהוא בדק. אני בטוח שהוא בדק, אני רק בטוח שמישהו נתן לו לבדוק, לא בדק את זה בעצמו. והמועקה הייתה מאוד, מאוד קשה.

 מאז, כולם בודקים, אוקיי?

 אז תן לנו משפט סיכום, אולי באמת.

 ללא מורה, ופחד להגיב עניינית, נקודתית, מזוקקת, חכמה, נכונה ואמיתית, כנה ותמיד בשקיפות. אני מאמין שזה חשוב מאוד לפעול בשקיפות מלאה. אנשים צריכים להיות מודעים למה שקורה ולהבין את התהליכים. אני מתכוון לנהל את המשרד בצורה פתוחה ולתת לציבור גישה מלאה למידע. אין לי דבר להסתיר. אני רוצה לבנות אמון עם התושבים ולהיות אחראי על כל פעולותיי.

שיחה מרתקת, רני. תודה רבה. אני בטוחה שכל מי שיקשיב, יקח את זה לחיים האישיים שלו. גם שם, זה חשוב. לעסקים של כולנו, זה רלוונטי לכל אחד. השיחה הזו.

אני מקווה מאוד.

 תודה רבה, שהזמנתם אותי להצטרף לשולחן העגול באולפן היפה. עם כל הצוות פה, שעומד, ממש חדה מה שנקרא.