פרק 9- לצמוח ממשבר: אוריאל אמינוב הופך כאב לכח

אוקיי, האם אי פעם מצאתם את עצמכם מול קושי או משבר? ותהיתם – איך ממשיכים מכאן? משברים יכולים לשתק אותנו, אבל הם גם יכולים להיות הטריגר שמוביל להצלחה וליזמות. איך הופכים קושי למשבר ולהזדמנות? ואם כן, האם יש טיפים שאפשר ללמוד מכאן?

 בסדרת הפודקאסט הזו, אנחנו צוללות לסיפורים הכי מרתקים של אנשים שעשו את המסע והפכו קושי להזדמנות. אנחנו כאן איתכם, פרופסור טלי תאני הררי ופרופסור דפנה שורץ, שתינו חברות סגל במרכז האקדמי פרס, שהוא המערך של הפודקאסט.

 פרופסור טלי תאני הררי היא ראש התוכנית לתואר שני במנהל עסקים. היא גם ראש החוג לתקשורת ומתמחה בשיווק והתנהגות צרכנים.

פרופסור דפנה שורץ היא ראש המרכז ליזמות ולחדשנות. היא כלכלנית המתמחה ביזמות, חדשנות ופיתוח כלכלי, עם ניסיון עסקי בארץ ובעולם.

נמצא איתנו היום אוריאל אמינוב, יוצר תוכן וכוכב רשת בן עשרים ואחת.

מזל טוב! לאחרונה, עם מאות אלפי עוקבים בטיק טוק ובאינסטגרם, אבל מעבר למספרים ולוויראליות, הוא עבר משברים מטלטלים. הוא בחר להפוך את הסיפור האישי שלו למקור השראה עבור אחרים.

דרך חשיפה כנה ואמיצה ברשתות, אוריאל לא רק שיקם את עצמו, אלא יצר מסע יזמי חברתי המשפיע על אלפים. הוא מוכיח שהשבר יכול להפוך לבסיס של צמיחה, ושהכאב, אם מטפלים בו נכון, יכול להפוך למנוע של עשייה ושל שינוי חברתי עמוק. אוריאל, תודה שהצטרפת אלינו. תודה רבה לכן.

 אז בוא נתחיל מהתחלה. אוריאל, כן, מי אתה? ואיך נראו השנים הראשונות שלך? אוקיי.

 קוראים לי אוריאל אמינוב. אני היום בן עשרים ואחת. הצגתם ממש בפתיח מאוד כזה יפה ומרגש, ממש הרמתם לי. אני ממש מוכן, אז השנים הראשונות שלי – מה, ממש מההתחלה, מהרגע שנכנסתי – חשובים, סבבה.

תמיד הייתי ילד כאילו מיוחד. לא הייתי ילד רגיל, תמיד כזה. תפסתי את עצמי בלב. זה לא משהו שיכולתי להימנע ממנו. כשהייתי קטן, חשבו שאני אוטיסט, ועשו לי ועדה פעמיים. ובסוף, התברר שהכל בסדר, ושנתיים אחרי זה למדתי קרוא וכתוב. כאילו בגיל חמש, קראתי סיפורים לילדים בגן. ומאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד מצאתי את עצמי בפרונט, אבל בעל כורחי, זאת אומרת.

לא, לא עשיתי משהו מיוחד כדי לעשות דברים כאילו לעשות דברים משוגעים שידברו עליי. פשוט, וואי, אני חייב את זה מחדש. נכנסתי יותר מדי אחורה, סליחה.

 מה הייתה השאלה? תזכיר לי.

מהתחילה, מי אתה ואיך נראו השנים הראשונות שלך שקדמו לפריצה?

אוקיי. אז שנים לפני הפריצה, אני הייתי נער בבית ספר דתי. הייתי מאוד שונה בנוף, התלבשתי בצורה אחרת, ודיברתי בצורה אחרת.

 כן, הייתי מאוד חזק בדת. כן, שמרתי שבת. כן, הנחתי תפילין. גם גרמתי למשפחה שלי להתחזק. אבל, משהו בתוך תוכי מאוד אהב גם את החופש.

היה איזושהי סיטואציה, איזשהו מצב. אפילו שמצאתי את עצמי בכיתה, ואיזה ילד צעק עליי: “אתה כמו מרקר מהלך”. מאז, אני פשוט לקחתי את המשפט הזה איתי. ולפני הפריצה, באמת הייתי ילד מאוד מופנם, מאוד שקט. חוויתי הרבה מאוד דברים, שניכנס אליהם כנראה יותר בהמשך, כי זה קשור גם לסיפור שחשפתי בטיק טוק. אבל השנים שלי לפני החשיפה לא היו “פשוטות”.

 ולא ממש ידעתי איך אני יוצא מזה.

 אבל אולי רק כדי שנבין – מה זה אומר להיות חריג בנוף? אולי תתאר לנו קצת, כדי שנבין. כי אתה מספר על בית ספר דתי, שזה עוד יותר מאתגר להיות שונה. אז באיזה אופן היית שונה?

שונה הכל שלי. תמיד הכל מאוד עדין ויותר נשי. וההליכה שלי, והדיבור שלי, ואיך שאני מתבטא – וכאילו כל מיני דברים קטנים, ניואנסים כאלה, שעשיתי לא עכשיו.

 צעקתי שאני שונה, ולא עשיתי דברים עכשיו גרנדיוזיים, אבל נגיד, הלבוש היה רגיל.

הלבוש היה רגיל, אבל כן היה טיפה סטייל, כי בכל זאת, תמיד תמיד היה לי את העין האסתטית. אז כזה הייתי מגיע עם בגדים עם יותר מחשבה כזה מאחוריהם. או נגיד, מגיל מאוד צעיר, הייתי שם כזה קרמים כל הזמן. כאילו, קרם לחות, כמה כן, ממש הייתי מתעסק כאילו בקרמים ובשיער שלי. והימים שהייתי גם ממש מאחר, כי הייתי כל הזמן מתעסק בדברים האלה.

זה היה מאוד, מאוד חריג. בטח שאתה בכיתה רק של בנים, אז תמיד כאילו סימנו אותי מההתחלה.

ואיך הם התנהגו אליך? בוא תספר לנו על השנים. כאלה היו שנים קשות, נכון? מעבר לזה שלא היית אחד, מה חבר’ה? אבל עדיין, מה עוד?

תשמעי, אני תמיד זוכר את עצמי. נגיד, עם כל הכיתה שיחקה כדורגל, אז אני הייתי עם עוד שניים-שלושה אנשים בצד. היינו משחקים או כדורסל, או קלאס, או סתם עושים שיחות, או בטלפון. אני תמיד זוכר את עצמי יותר יותר כאילו מורד, נגיד את זה ככה. יש ילדים שכאילו, בשביל לנסות להתאים את עצמם לחברה, הם היו אומרים מה שאנשים אחרים אומרים או עושים מה שאנשים אחרים עושים, מתלבשים, מנסים להתאים את ההתנהגות שלהם לאנשים אחרים. אני לא. אם היה לי דעה, אני ממש אמרתי אותה והייתי נחוש בנוגע לדעות שלי, בין אם זה זכויות נשים או אפילו לקטינים, מה הסיטואציה שהיתה לי בעבר? כאילו שחינך אותנו בכיתה, זיו, והוא דיבר על חיסון פפילומה. הוא אמר שאנחנו לא צריכים לעשות חיסון פפילומה, כי אנחנו לא צריכים, כאילו, לעשות יחסי מין עד החתונה.

 ואני אמרתי לו: “זה ממש שטויות, וזה לא נכון. אנחנו צריכים להגן על עצמנו”. ואז הוא אמר לי: “סתום את הפה! מה אתה בכלל אומר? אתה מאמין שבן ובן צריכים להתחתן מול כל הכיתה?” ואני ממש קפאתי, כי אני גם זוכר שאני עוד עם עצמי, עוד התלבטתי, עוד לא ידעתי, עוד לא קיבלתי את עצמי.

אז כן, היו מצבים שפשוט לא מצאתי את עצמי, אבל לא בילדים והילדים בכיתה.

ילדים רבים מתקשים להתמודד עם הלחץ והדרישות של בית הספר. הם מרגישים שהציפיות מהם גבוהות מדי והם לא מצליחים לעמוד בהן. לעיתים הם מרגישים שהמורים לא מבינים אותם ולא נותנים להם את התמיכה שהם זקוקים לה.

ילדים אלה עלולים להפוך להיות בעלי בעיות התנהגות בכיתה, להיות מנודים על ידי חבריהם ואף להיפלט מהמערכת החינוכית. חשוב מאוד לזהות את הילדים המתקשים בזמן ולספק להם את העזרה והתמיכה הנדרשת.

הילדים בכיתה. זו נקודה כואבת.

היום, בדיעבד, אני מבין שכל מה שאני חוויתי, זה בשביל שאני אהיה הפרסונה שאני היום. בשביל שאני אהיה הדמות שאני היום, דמות עשו לנו על הפריצה אחר כך.

אוקיי. מה הם עשו? חרמות, בריונות, הצקות, השפלות, תקיפות מיניות. זה דברים שאני, בדיעבד, הבנתי אותם. בהתחלה, חשבתי שזה סתם עוד התעללות רגילה. אבל, כשעזבתי את כל הסביבה שלי ועברתי לסביבה חילונית, הבנתי שזה היה גם התעללות מינית, ולא רק פיזית.

לא ממש נעים לי לדבר על זה. ועכשיו, לפתוח את הכל?

 ואז החלטתי. אני רוצה לעשות שינוי בחיים שלי. אני רוצה להתחיל לעבוד על עצמי ולהשקיע יותר בבריאות הגופנית והנפשית שלי. אני חושב שזה הזמן המתאים לעשות את זה. אני רוצה להתחיל לאמן יותר, לאכול יותר בריא ולנסות למצוא פעילויות שיעזרו לי להירגע ולהתפתח רגשית. אני מרגיש שזה משהו שאני צריך לעשות בשביל עצמי.

ואז החלטתי לעבור לבית ספר חילוני. לא אשכח את הקטע הזה בחיים. הגיעו אלינו קבוצה של אברכים, ממש רצו כאילו להפוך את כולנו ללכת כבר לישיבה ולימודי תורה וליבה. כאילו כל לא סליחה, ליבה לא היה, אבל כאילו לימודי תורה, ליבה של התורה, ממש ליבה של התורה.

 והיה איזה עברך אחד שקצת נדלקתי עליו. הוא היה ממש ממש חמוד, וצמידו אותי ועוד חבר טוב אליו. והוא קלט שמציקים לי כל הזמן, שמצקצקים לי, שמעירים לי יהומו. כאילו ממש היו זה היה ברמה שאפילו היינו יושבים בהפסקות, והיו צועקים לי מבחוץ, אפילו לא מהכיתה שלי. והוא אמר לי, הוא פשוט שבר את הטרקטור שלו, והוא אמר לי: “מה אתה עושה פה?”

וואו, איך בן אדם אחד יכול לפתוח את הראש פתאום?

 כאילו, אמר לי “מה שאכפת לך? כן, מה אתה עושה פה?” אמרתי לו.

 תקשיב, יש בי משהו בתוך תוכי שאומר לי, כאילו לעבור לבית ספר חילוני. גם ממש מאה מטר בית ספר חילוני. כאילו, לא עכשיו, זה לא הבית ספר של הכי מכוננים או הכי גיוונים, אבל פשוט הוא היה ממש מאה מטר מאיתנו. ומשהו אמר לי שאני צריך ללכת למקום הזה, ואני לא יודע למה באמת, אבל פשוט שיתפתי אותו בתחושה הזאת, והוא אמר לי: “לך על זה”. וואו, כן, שזה ממש מוזר, כי הוא ממש, הוא מגיע מעולם אחר לגמרי.

ואולי דווקא בגלל זה, זה היה ככה. עוד יותר גרם לך אם הוא רואה אותך בסבל שלך, והוא מבין את זה, זה ככה מטלטל.

 כן, באותה תקופה רבתי כבר עם ההורים שלי. אמרתי להם: “אני רוצה ללכת לבית ספר חילוני, אני לא ממשיך בבית ספר הדתי, אני לא הולך לישיבה”. וממש גרמתי גם לריבים מול ההורים שלי, כי כאילו, הדעות שלהם היו חלוקות. אמא שלי אמרה: “תקשיב, לא”. אבא שלי אמר: “לא, מה פתאום? הוא צריך להמשיך”.

 ברגע שקראתי את הסיטואציה הזאת, לא חשבתי פעמיים. לא התייעצתי, אלא הלכתי לבד ליום פתוח, כאילו הייתי בן ארבע עשרה. הלכתי לבד ליום פתוח של בית הספר, והם לא הבינו מה אני עושה שם. לא הבינו למה אני בלי אף הורה, בלי אימא, בלי אבא. אמרתי להם בקצרה: “אני הגעתי מבית ספר דתי, ואני מעוניין ללמוד אצלכם. אם יש מבחנים וכל מיני דברים, אני אשמח לעשות, כי תמיד הייתי כזה ילד מחונן.”

 אז אמרתי, “טוב, תביאו לי מבחנים – מתמטיקה, אנגלית, עברית. כאילו, כל מה שצריך.”

כן, אבל תראו, אני רוצה להגיד משהו. באמת, אנשים לפעמים שומעים: “בא בן אדם, ורואה מישהו אחר, ויכול לשנות לו את הגורל, רק כשהוא קצת ישים לב וייקח”.

אני לא נותן לו את כל הקרדיט. הוא עשה חלק מהעבודה, אבל אני גם תרמתי תרומה משמעותית. אנחנו עבדנו יחד על הפרויקט הזה.

הקרדיט, אבל ההערה שלו, נותנת לך כנראה גם.

 באה ברגע נכון, אחרי הרבה כן.

 אז הוא צריך לבוא על רקע. כן, צריך לבוא על רקע זה. לא, זה לא נכון. נכון, אבל זה חשוב. זה לגמרי חשוב להביט על על כולם. אני חושב שזה מאוד חשוב שכולם יהיו שווים, ללא הבדל בין עשירים לעניים, בין חזקים לחלשים. כולנו בני אדם, וצריך להתייחס אלינו בשוויון ובכבוד. אני מאמין שאם נשמור על ערכים אלה, נוכל לחיות בחברה צודקת ומאוזנת יותר.

בדרך כלל, פשוט להסתכל על הסביבה שלך, להיות רגישים ולהבין כמה זה משמעותי. כאילו, בשבילי, האדם הזה עשה לי את השינוי הסופי שהייתי צריך במוח. ואם אנחנו נהיה ערניים כלפי הסביבה שלנו, ונראה אותה.

 מה אנשים אחרים חווים? איך הם מרגישים? אם נגיד, יש הצקות או כל מיני התנפלויות מהצד, אפילו נגיד שעכשיו יש תוכנית גדולה בפריים טיים, אז יש תמיד את הדייר שהוא יותר שקט ויותר מוכרם, ולא מדברים איתו. ואם רק בן אדם אחד יבוא ויגיד לו…

מה קורה? אתה בסדר? הכל טוב, בן אדם? אחד ישים לב אליך, זה יעשה שינוי מטורף. ואתה כזה בחיים.

בחיים, כן, אתה זוכר את המקום הזה. כן,זה מלווה אותך, זה גם מה שמלווה אותי בעשייה שלי ברשת. כי לא היה לי את הבן אדם הזה שיגיד לי שהכל יהיה בסדר, ושיאהבו אותי כפי שאני. בסוף, שיהיו אנשים שישמעו לי, כאילו אני רוצה להיות הבן אדם הזה לאנשים אחרים בסוף.

אז באתי לבית ספר חילוני. כן.

 עבדתי בבית ספר חילוני. היה שם בחור שכל הזמן היה מוחרם, כאילו חברתית היה דפוק. שם עצמו עם חוסר ביטחון. מגיע לבית ספר חדש, קודם כל אני רואה בנות פעם ראשונה. אני פונה להם: “היי, אני אוריאל”, פונה להם עם לחיצת יד. הם כזה: “למה אתה פונה עם לחיצת יד?”

וכולם גם הכירו את כולם מלפני. הם באו מבתי ספר כאילו דומים, ואני הייתי כזה ביצת קינדר של הבית ספר ביום הראשון. אני לא אשכח את זה בחיים. המחנכת שלי לימדה גם בעבר בבית ספר דתי, והיה לה גם איזושהי היסטוריה – שהיסטוריה לא טובה שם, אוקיי?

 והיא שאלה אותי: “מה אתה עושה פה?” אמרתי לה: “אני חדש פה, אני תלמיד חדש.” ואז היא אמרה: “אתה בא מבית ספר דתי, נכון?” אז אמרתי לה: “כן. ומה עם לימודי ליבה? היה לכם לימודי ליבה?” אמרתי לה: “כן, למדתי עברית, אנגלית ומתמטיקה. ואני כאילו, זה לא שאני טיפש.” ומאותו רגע שעשתה לי תחקיר, גם שמה לי איזשהו זרקור בעל כורחי.

[13:39] דובר 2: כאילו, עוד פעם היה מצב שהשליכו עליי זרקור בעל כורח, ומשם היה כל הזמן דיבורים עליי: מי אני, מה אני, למה אני נמשך, מה אני אוהב. דיבורים עליי.

עליך או איתך?

זה תלוי במצב. אם אתה מדבר על משהו שאתה צריך לעשות בעצמך, אז “עליך” יהיה נכון. אבל אם אתה מדבר על משהו שאתה עושה יחד עם מישהו אחר, אז “איתך” יהיה נכון.

 עליי, עליך, לא איתי. אני והחבורה, חברים שלי באותה תקופה, היינו בעיקר מחוץ למסגרת של בית ספר.

 שמתי לעצמי מטרה לדחוף את עצמי בכל מקום, כי אני לא עומד להיות יותר לבד. אז הייתי במועצת תלמידים, והייתי בתנועות נוער, והתחברתי עם אנשים לא מהכיתה שלי, דווקא אנשים שכבות שכבות מעליי.

 זאת אומרת, ילד בן ארבע עשרה החליט להיות פרואקטיבי ולהיכנס לחברה.

כן, הייתה סיטואציה שהייתי על קמפיין של בית ספר. הייתי על שלט חוצות ענק בעיר, והייתי כאילו זה גם קרה לי במקרה. אבל, אבל… זה לא קרה לך במקרה, כי היית שם ורצית להיות במקום הזה.

 לא מישהי שהייתה במועצת תלמידים לפני שנכנסתי. היא החמיאה לי על הסטייל ואמרה לי: “וואי, איזה סטייל יפה יש לך! בוא נעשה תמונה”. הסיפור התגלגל למנהלת, וזה היה ממש מצחיק. אבל אני השתדלתי לדחוף את עצמי, כי אמרתי שאני לא נשאר באותו מקום שהייתי בו.

 ספר לנו על ימי הולדת שלך. אני איבדתי קצת בטיק טוק וראיתי כל יום הולדת אתה מספר נחשף על משהו. אז, יום הולדת שבע עשרה, יום שמונה עשרה, יום תשע עשרה, עשרים, עשרים ואחת.

איך קפצנו כזה? מנסה לנושא. יש עוד שאלות שרוצים לשאול אותי לפני כן, על הרגע של החשיפה.

 אנחנו רוצים לשאול אותך על הרגע של החשיפה. מה היו התחושות שלך באותו רגע? איך התמודדת עם זה? ספר לנו קצת על החוויה הזו.

 קדימה, איך אולי ככה לחבר את זה לנושא של הפודקאסט? איך המשבר הזה, אתה מתאר תקופה מאוד משברית וקשה.

איך היא הובילה אותך קדימה? זאת אומרת, עכשיו השלב הבא הוא סוג של צעד גדול שאתה עושה עבורך, וזה סוג של צמיחה מתוך משבר.

 תראו, סיפרתי לכם את כל מה שסיפרתי לפני על זה שאני שמתי את עצמי בכל מקום, ודאגתי כאילו לשים את עצמי בפרונט.

 עשיתי הרבה מאוד מאמצים, וזה לא ממש השתלם. כאילו, כן, מצאתי את עצמי עם סביבה של חברים, אבל לא הרגשתי שרואים אותי באמת. גם בגרעין שלי בכיתה, בשכבה, לא הייתי הכי מקובל. הייתי “הילד המוזר”. כבר התחילו עליי שמועות – “הוא הומו”, “הוא לא הומו”, “מה הוא עושה?”, “איך הוא מדבר?”. כאילו, ממש. ובחופש הגדול, בין כיתה לכיתה, החלטתי שאני פותח עמוד כתיבה באינסטגרם, ושם חשפתי כאילו, את הרגשות שלי. חשפתי את מי שאני בכיתה. כתיבה, כאילו, הייתי עוד אנונימי. כן, היה את השם שלי, אבל זה התפוצץ, כאילו הגעתי ל-6,000 עוקבים בצורה כאילו אורגנית. ואמרתי: “טוב, יש פה משהו מיוחד. אני רוצה לפתח את זה, כאילו אם ששת אלפים כאילו אנשים עוקבים אחרי ילד רגיל ואנונימי לגמרי, בוא נפתח את זה”. באותה תקופה, בשכבה שלי, כולם רצו לפרוץ בטיק טוק. היה לי גם אח של מישהי מאוד מפורסמת.

היה כל הזמן דיבור על להיות מפורסמים בטיק טוק. ועל ילד שגם ממש ניסה והצליח, על סרטונים שהגיעו לחצי מיליון צפיות, וכולם התלהבו ממנו. וזה, ובהתחלה צחקתי עליהם, אבל אמרתי: “טוב, אנשים פורצים שם, בוא נעלה סרטונים”. התחלתי לעלות סרטונים.

בפברואר של 2020, לפני הקורונה, זה התחיל ממש לתפוס תאוצה מאוד מהירה. גם זה היה ממש בהלם. “בשביל מה אתה כותב שם דברים אישיים?”

 בכתיבה, חשוב להביע את האישיות והייחודיות שלך. זה יכול להיעשות בדרכים שונות, כמו שימוש בקול אישי, הוספת פרטים אישיים, או התבטאות בגוף ראשון. בכך, אתה יוצר קשר אישי עם הקורא ומעביר את המסר שלך בצורה אותנטית ומשכנעת יותר.

 בכתיבה, כתבתי דברים אישיים, גם דברים שחוויתי, וגם על מערכות יחסים.

ממש דברים מעניינים שקרו לי היום. קודם כל, הייתי בפגישה עם הלקוח החשוב שלי והוא היה מרוצה מאוד מהעבודה שעשיתי. הוא אפילו אמר שהוא רוצה להמשיך לעבוד איתי בפרויקטים נוספים בעתיד. אחר כך, הלכתי לקניות ומצאתי חולצה מהממת במחיר מצויין. בסוף היום, פגשתי את חברים שלי לארוחת ערב והיה לנו זמן נהדר לשיחה ולצחוק ביחד. בכלל, היה יום מדהים שכאילו כתבת לעצמך ופרסמת.

כן, אבל גם דברים שהם יותר כמו סיפורים, יותר כמו קיט כתיבה על מערכות יחסים, ממש כללי. או עליך, היה את המבט שלי, את נקודת המבט שלי, נגיד בסטורי, יותר הייתי מעלה דברים עליי. הייתי גם עוזר לאנשים, הייתי מייעץ להם תחת נקודת המבט שלי. עכשיו, מי אני בכלל? כאילו אני ילד בן חמש עשרה. כן, אבל הרבה אהבו לשמוע.

 אז אמרתי, “טוב, כנראה שיש פה משהו מיוחד שאני צריך לפתח.” ואז הגיע השלב של הטיק טוק, שזה שיפט שאני עושה, כי אני הייתי אנונימי, ואז פתאום אני חושף את עצמי, ועוד בפלטפורמה אחרת.

 שם, לא דיברתי על כיתת כתיבה. שם, הייתי יותר עושה סרטונים מצחיקים, יותר בידורים, כי זה גם מה שהלך באותה תקופה. אבל, דיברתי, הייתי הראשון שכזה, דיבר, פתח את הפה שלו. כולם התחבאו מאחורי סאונדים, ריקודים, מימס כאלה.

 וזה תפס תאוצה מאוד מאוד מהר. למשל, מה?

 איזה סרטון ראיתי אותך? אם את רוצה להתחיל איתו בבר, מה את עושה עם כל מיני כאלה? איזו תקופה זה, אבל דווקא הצעות מעניינות.

הסרטונים הראשונים שעשיתי, דיברו בעיקר על כזה.

 מה זה אומר עליכם? נגיד, אתם אוהבים לשמוע מוזיקה. איקס, זה אומר עליכם “וואי, כאילו, כאלה דברים יותר על התחום הבידורי המצחיק”. זה תפס, הגעתי ל-30,000 עוקבים תוך שבועיים. כאילו, משהו מטורף! ושם היה הגל של האלם, כאילו, הייתי “אוקיי, יש פה משהו שעובד, יש פה”.

 אז, אני מיוחד כנראה.

 כנראה שהמפגש הזה יהיה מעניין. אני מקווה שנוכל לדון בנושאים חשובים ולהגיע להבנות משותפות. מה דעתך על סדר היום המוצע? האם יש נושאים ספציפיים שברצונך להעלות?

ומשם אני הצמחתי את זה. הייתה איזושהי סיטואציה שהייתי במאה אלף עוקבים כבר, והיה לי יום הולדת שבע עשרה. פתאום, אני מסתכל על כל מה שאני עשיתי, כי אני עשיתי הרבה. זו התקופה כבר של איזה עשרה חודשים שאני מעלה סרטונים באופן קבוע ותדיר, ואני אומר לעצמי: “רגע”.

אוריאל, לפני שנתיים, לא היה מאמין בכלל שכל זה יקרה. כאילו אני זוכר את עצמי.

אני ממש עברתי רגע של משבר בחיים שלי. חוויתי תקיפה מינית מאוד, מאוד חזקה. זה היה רגע אחד מאוד ספציפי שמלווה אותי, כי זה היה ממש. אתם הייתם רוצים שאני אדבר על זה, או שאני אפרט? אוקיי, סבבה. אז אני, אני כזה אפרט את זה: בכיתה ח’, אני רציתי ללכת לשירותים, סתם כאילו. אמרתי, “זה הפסקה”, יום רגיל. הלכתי לשירותים, רדפו אחריי. זה בבית ספר, בבית ספר הדתי ורדפו אחרי ארבע ילדים מהכיתה שלי, הלכו לטיול בפארק. הם שיחקו במגרש המשחקים, אכלו ארוחת צהריים, ואספו עלים יפים. בסוף היום, הם חזרו הביתה עייפים אבל מאושרים.

ואני נכנסתי לשירותים, והבנתי שהם עדיין נמצאים שם. אחד היה מעליי וצילם אותי, והציע לי הצעות מגונות. אחד היה למטה, השתין לתא של השירותים שלי, ולרוב שהיה עושה את זה, זה היה כדי לבקש ממני אקט מיני. ושתיים שפשוט דפקו ככה בחוזקה, כאילו מול, כאילו מאחורי, אתה, ככה, אתה, אתה, אתה.

ואני הייתי בהתקף. חטפתי התקף חרדה בתא של השירותים. לא יצאתי ממנו עד סוף היום, ואמרתי: “טוב, אני עושה לזה קאט. לא מגיע לי לעבור את זה. אני חוויתי כבר יותר מדי, זה לא בשבילי”. ואז, באותו סופש, הגיעה אחותי והיא דיברה על זה שיש לה מישהו הומו בעבודה, והיא ממש כאילו צחקה עליו. היא אמרה שאם יהיה לה אח הומו, היא לא תדבר איתו יותר. ואז אמא שלי גם הצטרפה, והיא אמרה שגם היא לא תדבר עם הבן שלה. ואני, בזמן שאני חווה את מה שסיפרתי ממקודם על הקטע שהיה בשירותים, בגלל שאנשים כאילו אומרים לי שאני הומו, ושאני נשי, ושאני מוחצן, אז כזה.

רגע, זה אשמתי. כאילו מגיע לי לחוות את זה, כי אני חריג, ואני שונה, ואני מוזר בנוף. ובכיתי כל הלילה.

וחשבתי שאף אחד לא אוהב אותי. בייסיקלי, ממש ילד בן שתים עשרה שבוכה על זה שאף אחד לא אוהב אותו בחיים, ושמגיע לו שהתייחסו אליו ככה, ושמגיע לו כן, ושמגיע לו זה. ואז אמרתי לעצמי: “החיים שלי לא צריכים להסתיים כאן. החיים שלי לא עומדים להסתיים כאן.” זה באותו ערב נפל לי ההבנה של טוב, אני עושה כל מה שאני יכול.

צריך כדי לעוף משם. ושם, באמת הגעתי למצב של “אני רוצה ללכת לבית ספר חילוני”. ואז, נפגשתי עם העברי. הוא, ואז, היה לי את כל הקטע של הריבים עם ההורים. ואז, הלכתי.

 אני הגעתי למסקנה, שכל מה שאני חוויתי לא קבע את הגורל שלי. זאת אומרת, אני היה לי סיטואציה X Y Z בילדות. אני עושה לזה קאט, ואני אומר: “אני מתחיל חיים חדשים בתור אוריאל אחר לגמרי”. מגיע לי שלי עתיד טוב יותר, בשבילי, בשביל הילדים שלי, בשביל המשפחה שלי, בעזרת השם שאני אקים. בשביל אנשים שלא ידעתי איך זה יקרה, היה לי תמיד תחושה שאני אתפרסם.

 בשביל וואטאבר, מה שאני אעשה בקריירה שלי, אני אקח את הסיפור שלי ואשתמש בו כדי להגיד.

 חוויתי את זה. קרה מגניב. אני בן אדם אחר. אני חי מזה. חיזק אותי חד משמעית.

איפה כוחות הנפש האלה? ילד צעיר, בסביבה עוינת כזו שלא מבינה, מאיפה ההחלטה? שהרבה פעמים לוקחת לאנשים שנים על ספת הפסיכולוג, ואתה הולך לישון בלילה ומקבל החלטה מדהימה. מאיפה הכוח הזה? החלטה מדהימה. לא יודעת כמה, כאילו היא כן מדהימה.

לאנשים אחרים, היא מדהימה, כי אתה בעצם אומר: “אני לא מוכן לחיות חיים כאלה של סבל. אני לוקח אחריות על החיים שלי.” החלטה מדהימה ומאוד מאוד בוגרת.

 סיכמת את זה במשפט: “אני לוקח אחריות על החיים שלי באמת ומקבל.”

ומקבל את עצמי. אני מקבל את עצמי כמו שאני, עם כל החולשות והחוזקות שלי. אני לא מנסה להיות משהו שאני לא. אני פשוט מנסה להיות האדם הטוב ביותר שאני יכול להיות. זה לא תמיד קל, אבל אני מתמיד ומשתדל להתקדם. אני מודע לחולשות שלי ומנסה לעבוד עליהן, אבל אני גם מעריך את החוזקות שלי ומנסה להשתמש בהן לטובתי. בסופו של דבר, אני מקבל את עצמי כמו שאני, וזה מאפשר לי להיות מי שאני באמת.

וואו, מקבל את עצמי. זה כן, וואלה, זה מקבל את עצמי. זה היה אמירה מאוד חדה בתקופה הזאת. אחרי זה, היה לי גם עוד שלבים וגלגולים של חוויות. אבל, באמת, באותו רגע, אני זוכר שאמרתי לעצמי: “כאילו, זה לא אשמתי. כאילו, כולם שונאים אותי, אז למה שאני אשנא את עצמי? לא מגיע לי לשנוא את עצמי.”

ואז אתה פותח את הטיק טוק.

פותח את הטיק טוק, מדבר למצלמה, פשוט וזה מתפוצץ, פשוט ככה. כאילו אין משהו, כאילו זה. אין לי הסבר, אין לי הסבר לזה. באמת.

 לא, לא. אתה חייב.

 חייב לתת לנו הסבר. אתה לא יכול להגיד לאחרים זה לא קל. לפעמים אנחנו מתקשים להביע את מה שאנחנו חושבים או מרגישים. אבל חשוב לנסות ולהיות כנים ופתוחים, גם אם זה לא תמיד קל. כשאנחנו מדברים עם אחרים, אנחנו יכולים ללמוד הרבה על עצמנו ועל האנשים סביבנו. זה עוזר לנו להבין טוב יותר את הסביבה שלנו ואת הקשרים שלנו עם אחרים.

מה זה עשה לאחרים?

וואו, קיבלתי. התחלתי לקבל יחס יותר טוב מהאנשים.

 שאיתך בקשר וירטואלי, או מהחברה?

 זאת אומרת, זה החברים הקרובים שלי. באותה תקופה, הייתי בחברות של איזה שלושים ילד, כולם התנתקו ממני. אבל זה גם בגלל הקורונה, זה לא בהכרח בגלל הפרסום. אבל קיבלתי יחס שונה מהאנשים. פתאום התחילו לכבד אותי יותר, פתאום התחילו להקשיב לי יותר. פתאום ההורים שלי תופסים ממה שאני עושה. פתאום, כאילו זה ממש מוזר, כי כאילו אני חוויתי סוג של “הברווזון המכוער”.

רק בעקבות כאילו הבמה והפלטפורמה שקיבלתי, פשוט אנשים אומרים “אוקיי, סבבה, מגניב, יש לך עוקבים”. אבל זה אומר הרבה יותר. זה אומר שאנשים החליטו: “אני רוצה להקשיב לו, אני רוצה לשמוע מה יש לו להגיד, אני רוצה לשמוע על מה הוא עובר בחיים שלו, אני רוצה לשמוע את הדעות שלו”.

 כי בעצם, הלגיטימציה החיצונית גרמה לקרובים שלך לכבד אותך.

וגם לך להתייחס לעצמך יותר טוב. עליך לדאוג לעצמך, להקשיב לצרכים שלך ולטפל בהם. אל תתעלם מרווחתך האישית. הקדש זמן לעצמך, לפעילויות שאתה נהנה מהן ולהתפתחות האישית שלך. התייחסות טובה יותר לעצמך תשפר את איכות חייך.

האמת שההפך. כן, האמת שההפך זה עשה את האפקט ההפוך.

התחלתי להשוות את עצמי לאנשים אחרים. כן, זה עשה את האפקט ההפוך. זה היה לא טוב. לקח לי הרבה זמן להבין שאוקיי, אני מיוחד בדרך שלי, וכל הכבוד לי על מה שאני עשיתי. יש לי את הייחודיות שלי. אבל, כשאתה נכנס לעולם הזה, בהתחלה, גם בתור ילד, הייתי כאילו ילד, וגם לא באמת החלמתי מהטראומות שלי. כאילו נכנסתי, התפרסמתי עוד כשהייתי כאילו עם פוסט טראומה. וכשנכנסתי לעולם הזה, הייתי מאוד חסר ביטחון.

[הייתי מאוד לא שלם עם עצמי. אני גם דיברתי על זה בקול רם, משום מה חשבתי שזה לגיטימי להגיד את זה בקול רם, כאילו אנשים שעוקבים אחריי היו ממש בהלם מזה שכאילו. אבל כנראה…

כנראה שזה היה חלק מהחברות שלך, נכון?

נכון, נכון. היום, אני כבר לא מסוגל להגיד דברים רעים על עצמי. אבל פעם, זה היה משהו שהיה נפוץ מאוד בתוכן שלי, אולי לא בטיק טוק, אבל בסטורי באינסטגרם.

והיו רואים את זה בהליכה שלי. היו רואים את זה בדיבור שלי, שכאילו “אוקיי, אני התפרסמתי”.

אבל לא באמת החלמתי, ובגלל זה גם כל פעם היה חשיפה ביום ההולדת, כי זה כזה עוד חלק בי שהחלים.

אוקיי, אז בואו נמשיך את יום ההולדת, כי באמת יש כאן זה מדהים. יום הולדת, יום הולדת, עוקבים אחריך.

 זה עצוב, כאילו כל יום הולדת אני עושה סוג של כזה החלמה לחלק אחר בי. אני לא אשכח בחיים את היציאה מהארון, כי אני הייתי בתיכון.

ותיכון בלוד, בואו נשים את הדברים על השולחן. הייתי בר מזל שאני מחנך, גם מהקהילה שממש עטפה אותי וחיבקה אותי. כן, זה היה מדהים.

וזה גם דרש הרבה מאוד אומץ, כי תמיד היה דיבורים. תמיד היה ריכולים, לא ברמת, לא ממש הקניטו אותי או הציקו לי או השפילו אותי. כן, פנים מול פנים, זה לא מה שהיה לי אז.

אבל זה עדיין היה מאוד נוכח. פשוט אמרתי: “טוב, סבבה, אתם מדברים עליי? מגניב! תראו, הנה אני. תקבלו את זה, לא תקבלו את זה – מגניב שלכם!” כאילו, פשוט אמרתי להם.

 הנה, לפרצוף, זה אני ממש לא מתחבר. זה לא מדבר אלי בכלל.

 ממש אוקיי. עכשיו, שאני מדבר על זה בדיעבד, אני אומר: “וואט?”

איזה אומץ! איזה אומץ! וואו, אבל אתה חוזר אחורה. אתה עושה אותו דבר.

בכל שלב, הוא ידע מה נכון לאותו זמן.

 זמן, אתה אומר תוך כדי שאתה מדבר, שכל גילוי כזה בעצם היה ריפוי של חלק אחר בחיים שלך, או משהו אחר באישיות שלך. אתה מדבר על ריפוי דרך זה, זאת אומרת, נראה שזה סוג של תהליך שהיה טוב, גם לסביבה וגם עבורך, בסופו של דבר.

 נכון. וגם, התגברות על הפחד כל הזמן.

התמודדות עם הפחד. לדעתי, הפחד הוא חלק בלתי נפרד מחיינו. הוא מלווה אותנו מהרגע שבו אנו נולדים ועד לרגע האחרון. הפחד יכול להיות מועיל, כאשר הוא מזהיר אותנו מסכנות אמיתיות. אולם, לעיתים הפחד הופך להיות מכביד ומגביל אותנו. במקרים אלה, חשוב להתמודד עמו בצורה בריאה ומאוזנת. ישנן דרכים שונות להתמודדות עם הפחד, כגון: הכרה בו, הבנת מקורותיו, והתמודדות הדרגתית עם המצבים המעוררים אותו. בסופו של דבר, למידה להתמודד עם הפחד יכולה לסייע לנו לחיות חיים מלאים ומספקים יותר.

הפחד הגיע אחרי. הוא הגיע כשהבנתי שאני לא יכול להתמודד עם המצב לבד. הפחד הגיע כשהבנתי שאני צריך עזרה, אבל לא ידעתי איך לבקש אותה. הפחד הגיע כשהרגשתי שאני לא שולט בחיים שלי, וזה הפחיד אותי. אבל אז הבנתי שזה בסדר להרגיש פחד, וזה חלק מהתהליך של לבקש עזרה ולהתמודד עם הקשיים. הפחד הגיע, אבל הוא לא נשאר לנצח.

עלה לאוויר. הטיס את עצמו למעלה, מרחף בחלל הפתוח. הוא הרגיש חופשי, מנותק מהקרקע. מבט רחב נפרש לפניו, נוף פרוש עד לאופק. הרוח נושבת בעדינות על פניו, מלטפת את עורו. הוא נהנה מהתחושה של חופש מוחלט, של אין סוף אפשרויות. זה היה רגע מיוחד, שבו הוא חש שהוא יכול להגיע לכל מקום, לעשות כל דבר.

ואז, איך ההורים מקבלים? יש לי ימי הולדת – חמש עשרה, שש עשרה, שבע עשרה.

 לא. על השאלה של ההורים, אני מעדיף לדלג.

 יש לך טיק טוק אחד, כן? שאתה אומר “סילקו אותי מהבית”.

 לא, הנושא הזה אני באמת לא רוצה, אוקיי?

 אוקיי, ואז אתה טוב. ואז אתה ממשיך.

 אז, אילו עוד דברים אתה רוצה לשתף אותנו שקרו בעולם של הרשתות? מה החלטת שזה נכון לך לפתוח?

ואתה חושב היום, בדיעבד, שזה חלק מההצלחה שלך. וחלק מההצלחה גם החוצה וגם פנימה, כי כל הזמן אתה מדבר. זה נורא יפה לראות שההצלחה שלך, בעצם, נורא מחוברת. יש לך איזה משהו שלך, מאוד מאוד ברור, וגם זה עבד החוצה. והכל מתוך מקום שהוא מאוד שביר, מאוד – ככה מגיע באמת, ממש רואים את המשבר יוצא החוצה.

: ואיך זה מתקבל?

מתקבל, אני אספר לכם סקופ שלא סיפרתי כזה באף מקום ב-2021. זה כבר היה אחרי שחשפתי על הפוסט-טראומה שלי, היה את הסיפור עם המלונית קורונה, עם האונס במלונית קורונה. והסיפור הזה מאוד נגע בי, וכאילו פרסמתי על אותו בחור שעשה את זה אז בזמנו. ואז, אחת מה – כאילו קיבלתי הודעה בדירקט שלי באינסטגרם, ואותה בחורה שקרה לה המקרה הזה עוקבת אחריי, מסתבר.

והיה סיטואציה שאני חיברתי. היא הביאה לי את המספר הטלפון של אמא שלה, וחיברתי את אמא שלה. בזמנו, זה היה נקרא “צעדת השרמוטות”. אוקיי, ואז ממש ביום של המשפט, אפילו כמה ימים לפני הצעדת השרמוטות.

 עשו הפגנות. דרך זה, שאימא שלהם מביאה להם את המידע על מתי יהיה משפט, מתי יהיה דיון, ומי עשה את החיבור הזה מאחורי הקלעים. אתה, אני, ולא דיברתי על זה בשום מקום. לא פתחתי על זה, לא בטיקטוק שלי, לא באינסט, כאילו שום מקום. אבל, באותו רגע שאני עשיתי את זה, אמרתי לעצמי, כאילו בתוך תוכי, קודם כל לא התרפיתי על זה, כי לא הרגשתי צורך. אבל אמרתי…

אני עושה פה משהו נכון.

ואני ראיתי הרבה תיקים. סיפור מדהים, זה כל כך מתחבר גם לסיפור חייך, כאילו סוג של להחזיר לאנשים הרעים האלה.

 לא אותו אדם, אבל אנשים שמתנהגים ככה, כן.

אבל באותו הקשר, ראיתי טיקטוקים אחרים שאתה מנסה להסביר לאנשים שצריכים לקבל את עצמם. אתה אומר: “אני מביט במראה, יש לי חצקון, יש לי זה משהו. אני לא נראה כל כך טוב, לא, לא צריכים להיות מושלם”

 במשך שנים הייתי מאוד קשה עם עצמי. מאוד, מאוד קשה עם עצמי, וחבל. זה סתם, ואני מלמד אנשים.

כאילו, עשיתי סרטונים על כאלה טרנדים שהיו. אני, כנראה, מבין על אילו סרטונים את מדברת.

אני מדברת על סירטונים שאתה אומר לא צריכים להיות מושלמים בשביל לאהוב את עצמך ולהיות בסדר ולהיות נכון קודם כל מה שאני חושב שיש, זה כאילו מושלם. זה הגדרה של כל אחד, כאילו שלא שלם עם עצמו. אני באמת חושב, שלהיות שלם עם עצמך, או להיות עם ביטחון עצמי, זה דווקא עם השנים גיליתי שזה אפילו לא קשור למראה שלי.

זה קשור למילה שלי מול עצמי. זאת אומרת, אם אני אומר לעצמי משהו ואני מבטיח לעצמי שאני עושה את זה, ואני עושה את זה, שם הביטחון העצמי שלי באמת נבנה במשך שנים. אני חשבתי שהביטחון העצמי שלי הוא סביב המראה שלי, איך אני נראה, ואיך השיער שלי, ואיך אני מתלבש, ואיך הבגדים שלי, ואיך האיפור שלי, אבל זה לא שם הביטחון העצמי שלי האמיתי מגיע מזה שאני נאמן למילה שלי. זאת אומרת, שאם אני אומר לעצמי משהו ואני עושה אותו, אז שם מגיע הביטחון העצמי שלי. קחו לדוגמה מקום עבודה – נגיד אתם מתנהלים, נגיד אתם בוסים בעבודה.

 אתן בוסיות בעבודה, ויש לכן עובד אחד שכל דבר שאתן אומרות לו לעשות, הוא עושה אותו בצורה חלקה וישרה, ובלי זיוני שכל. ועובד שני שעושה מדי פעם חליקות, פעם מאחר, לא עומד במילה שלו. אומר לכן: “א’ עושה ת’ “. על מי תסמכו יותר? על העובד הנאמן למילה שלו. ופה מגיע ביטחון עצמי – יש לכן ביטחון בעובד הזה. אז ככה זה מולי עם עצמי.

 כי ברגע שאני אומר לעצמי שאני עושה משהו, כשאמרתי לעצמי “אני פותח עמוד כתיבה”, כשאני אומר לעצמי “אתה תעבור לבית ספר חילוני”, כשאני אומר לעצמי “אתה תצא מהארון”, כשאני אומר לעצמי את כל הדברים האלה ואני עושה אותם, שם מגיע הביטחון העצמי שלי, ושם באמת מגיעה העוצמה שלי “במרכאות” לעשות את כל הדברים שאני עושה, כי בניתי ביטחון עצמי שלא קשור למראה שלי, הוא קשור למידה מאוד, מאוד חשוב היום בעולם.

המראה החיצוני הפך להיות חזות הכל אצל צעירים. זאת אומרת, אנחנו רואים שהם באמת מצטלמים בכל הזוויות האפשריות, עד שיוצאת תמונה אחת טובה, ורק זה פסגת האושר. במקום להיות מאושרים עם מי שאנחנו.

 אני לא חושב שזה רק אצל הצעירים. אני חושב שזה, כאילו, אצל כולם, בסופו של יום. אידיאל היופי או תרבות היופי זה סביבנו כל הזמן, גם אם אנחנו לא שמים לב. אני מסכימה, אבל האנשים שהכי מצליחים היום, זה אנשים ששמים את זה שנייה בצד, ומתרכזים יותר באישיות שלהם. מתרכזים במילה שלהם מול עצמם, מתרכזים בכריזמה שלהם, בסיפור שלהם.

 מתרכזים להראות את עצמם באמת, כי זה בסופו של דבר מה שהכי חשוב. לקח לי הרבה מאוד זמן להבין את זה, וברגע שהבנתי את זה, אני פשוט מטפטף את זה לאנשים ללא הפסקה.

מדהים, אז מה אתה אומר לילד בן ארבע עשרה? אתה יודע, זה לא פשוט לדעת מה להגיד בגיל הזה. הילד כבר לא ילד קטן, אבל עדיין לא מבוגר לגמרי. אולי תנסה לשאול אותו מה הוא אוהב לעשות, ולהתעניין באמת במה שמעניין אותו. תנסה להיות קשוב ולהבין אותו. זה יעזור לך למצוא את הדרך הנכונה לתקשר איתו.

 אני גאה בו מאוד.

 ואם אנחנו נחזור, אולי לנושא של הפודקאסט הזה, מה אתה אומר לאנשים שנמצאים במשבר, בקשיים ומתמודדים? מה לעשות? מה הטיפ שאתה יכול לתת להם?

לכל אחד מאיתנו יש קול פנימי, אינטואיציה כזאת שאומרת להם מה לעשות. האינטואיציה שלי תמיד אמרה לי שכל הדברים המשוגעים שאני עשיתי, זה היה בזכות האינטואיציה שלי ובזכות הקול הפנימי שלי.

אני מאמין שלכל בן אדם יש מישהו למעלה שמכוון אותו. כל בן אדם יודע, בסופו של יום, מה הוא צריך לעשות. כשבן אדם נמצא במקום רע, זה כי הוא לא מקשיב לעצמו, לא מקשיב לקול הפנימי שלו, לא מקשיב לאינטואיציה שלו. וברגע שאנחנו נקשיב לאינטואיציה שלנו, ברגע שאנחנו נקשיב לקול הפנימי שלנו, גם אם אנחנו נמצאים במקום ממש נמוך, גם אם אנחנו נמצאים במשבר, במשבר הכי מטורף שלנו.

אנחנו בסוף נצליח לקום ממנו. אנחנו בסוף נצליח להתגבר עליו ולהיות הגרסה הכי טובה של עצמנו, כי אנחנו, בתור בני אדם, נועדנו להיות הגרסה הכי טובה של עצמנו. וכל מה שמבדיל בינינו לבין הגרסה הכי טובה שלנו, זה נטו הקול הפנימי הזה – הקול הפנימי שאומר לך מה אתה צריך לעשות כדי להיות הכי טוב שיש.

 בסך הכל, להיות נאמן לעצמך.

ולהתגבר על הפחד. להתגבר על הפחד זהו רגש בסיסי שלנו כבני אדם. הוא מאפשר לנו להתמודד עם סכנות ולהגן על עצמנו. ללא פחד היינו חשופים לסכנות רבות. אך לפעמים הפחד הופך להיות בעיה. כשאנחנו חווים פחד מוגזם או בלתי מוצדק, הוא יכול להפריע לנו בחיי היום-יום. הפחד יכול להשפיע על יכולת הריכוז שלנו, על הביטחון העצמי ועל יכולת קבלת ההחלטות. לכן חשוב להכיר את הפחד, להבין אותו ולמצוא דרכים להתמודד איתו.

 אני חושב שהעבודה שלי היא מעניינת מאוד. אני אוהב להתמודד עם אתגרים שונים ולפתור בעיות. כל יום יש לי משימות חדשות, ואני נהנה מהגיוון. לפעמים יש לי לחץ, אבל אני מצליח להתמודד עם זה בעזרת ניהול זמן טוב. בכל מקרה, אני מרגיש שאני תורם משהו חשוב לחברה, והדבר הזה מספק לי סיפוק רב.

הם באמת מדהימים, והם מאוד, מאוד חשובים. מדהים לדעת שיש מאות אלפי אנשים שמקשיבים לך למסרים החשובים האלה. אתה בחור בן עשרים ואחת, אם באמת אמרת כריזמה, עם כריזמה מטורפת.

 ולדעתי, דפנה לא פחות מקצוענית ממני. אבל תביעת העין שלי אומרת שאתה עוד תגיע הרבה יותר רחוק מזה. אולי אפילו אני חושבת משהו ככה, בקנה מידה עולמי. אני חושבת שהפוטנציאל שלך הוא עצום, ואני חושבת שזה נורא, נורא יפה. וזה אולי הדבר החשוב כאן, שיש פה משמעות ומסר, וערך, ואותנטיות. זה נורא, נורא יפה לראות שזה לא בא מתוך רצון לרצות את הקהל או להיות נורא נחמד. לא, יש לך את הקול שלך, ומי שירצה יקשיב, ומי שירצה יבוא. ומי שלא – הכל טוב. אתה לא בשביל כולם, וזה, אני חושבת, אחד הדברים הכי יפים מהשיחה שלנו איתך.

וכשבאתי בטיקטוק, אני רואה שאתה גם תמיד מנסה.

שהדוגמה שלך מהווה השראה לאחרים, שזו גם הם. זו המטרה שלנו בפודקאסט הזה – מעולה.

באמת צפיתי בכמה פרקים. פודקאסט מדהים, אני ממש התחברתי למסר.

נסכם את הכל ונקח איזה נושאים מרכזיים שעלו פה. אני חושבת שהם חשובים כמסר מהפרק הזה. אני חושבת שהמילה הראשונה שעולה לי היא אומץ.

המילה השנייה היא אותנטיות, ואני אגיד משהו שככה חשבתי על זה לכל אורך הפרק, ולא דיברנו על זה בכלל. אני חושבת שיש לך חוש הומור ומין צחוק פנימי, שבסוף זה גם חלק בהתמודדות עם משברים. לגמרי טיפה לקחת את זה ככה בנימה כזאת טיפה יותר קלילה בפרופורציות, ואני חושבת שזו אריזה נהדרת עם מרכיבים נהדרים. אפשר ממש לקחת את זה כמסר.

אז, המון תודה! תודה רבה. ונשמח גם אם אתם תשתפו אותנו בסיפורים שלכם, במקרים שהיה לכם משבר ונחלצתם מהם. ונשמח לשמוע תגובות.

 תודה רבה לכם.

תודה, היה לדעתי אחלה. תכף נשמע.