לכנסים יש נטייה לקבץ גורמים מקצועיים מאותו תחום ולעסוק בחידושים ספציפיים באותו מקצוע. המשתתפים בכנס "כוח התקווה: תיאוריה וכיוונים טיפוליים בין מקצועיים" חרגו מהפרופיל הזה. את האולם במרכז האקדמי פרס גדשו פסיכולוגים, אנשי חינוך, עובדים סוציאליים, נציגי מערכת הביטחון, אונקולוגים ואנשי אקדמיה, שעל פניו לא ברור הקשר ביניהם. ככל שהכנס העמיק, וככל שהתברר היקף השפעתו של "מודל התקווה", החיבור בין כל אנשי המקצוע האלה הפך לברור ומובן.
מודל התקווה: מנגנון פסיכולוגי להשגת מטרות
שלושה עשורים של מחקר בתחום השפעות השימוש בתקווה בתחום הטיפולי יצרו פסיפס מחקרים מרשים ממגוון תחומים. ראשון הדוברים היה ד"ר דיוויד ב' פלדמן, ראש המחלקה לייעוץ ופסיכולוגיה חינוכית, מאוניברסיטת סנטה קלרה, קליפורניה.
התובנה המרכזית שלנו מהרצאתו של פלדמן היא שכדי להבין את מודל התקווה יש לנקוט שתי פעולות. האחת, לזנוח את הפרשנות הרואה בתקווה מכשיר המחייב דחיית מחשבות שליליות. השנייה, לראות בתקווה מנגנון פסיכולוגי של האדם, ולא רק כלי למחשבות חיוביות.
כך, למשל, הציג פלדמן את התרומה לחקר התקווה של הפסיכולוג הקליני ריק סניידר, שהבין שתקווה היא מנגנון להשגת מטרות: "סניידר מצא שלכל האנשים, שאותם ניתן היה להגדיר כבעלי תקווה, היו שלושה מרכיבים משותפים: מטרות, נתיבים להשגתן ואמצעי גיוס אנרגיה אישית, שמאפשר את התנועה בנתיבים לצורך הגשמת המטרות".
עוד תכונה האופיינית לאנשים בעלי תקווה היא חוסר ההתעסקות במציאת אשמים: "אנשים שיש להם תקווה לא עוסקים במשחק ההאשמה; הם אוטומטית מחפשים את הדרך האחרת, שעוקפת את המחסום ומובילה למטרה שלהם". לדבריו, יש מחקרים שמעידים על הקשר שבין תקווה לבין ציונים טובים, ואפילו להישגים אתלטיים, וכי התקווה עשויה להשפיע על ציונים יותר מאשר כישורי למידה.
"הפלסבו הוא למעשה תקווה, תקווה שהטיפול יעבוד"
לדברי ד"ר פלדמן, תקווה לא מרפאת סרטן אבל היא בהחלט עוזרת לחולים להתמודד איתו טוב יותר: "בעלי תקווה נטו להיות במצב רפואי ונפשי טוב יותר בעת מאבק בסרטן. אנשים בעלי תקווה חשים פחות כאב ויודעים להתמודד טוב יותר עם משברים ועם טראומה. אלו אנשים שיש להם יכולת גבוהה יותר להשיג מטרות ולהשיג תוצאות בטיפול פסיכולוגי, עד כדי ניבוי הצלחה של הטיפול".
בשלב זה הזכירה לי התקווה את השפעת הפלסבו, אותה תרופה מדומה שמשמשת אמצעי ביקורת למחקרים קליניים ולעיתים פעולתה מספיקה כדי להשיג תוצאות קליניות. פלדמן כמו קרא את מחשבותיי: "האם זה לא פלסבו? התשובה היא שזה אכן פלסבו", אמר והדגיש: "הפלסבו הוא למעשה תקווה, תקווה שהטיפול יעבוד".
"בשכול העתיד כמעט שאינו קיים, הוא אפילו סוג של איום"
זווית נוספת של מודל התקווה ניתנה בהרצאתה של חדוה ליבנה, מנהלת השירות הסוציאלי, ביחס לשכול. "התמודדות עם שכול היא מהמשברים החמורים ביותר בחיי אדם. שכול ואובדן מלאים בתחושת כעס, יגון, זעם ועוד", אמרה. "העובדים הסוציאליים הם המומחים בידע ובטיפול בהשלכות האובדן על היחסים, והם פוגשים משפחות על סף פירוק, שבהם אין 'אחרי', יש רק 'לפני' והעתיד כמעט שאינו קיים – הוא אפילו נתפס כסוג של איום". במצב זה, הסבירה ליבנה, תקווה היא חיבור לרצף החיים שנשבר כתוצאה מהשכול.
"כשמנסים להבין את השכול, צריך להבין אותו גם בתוך המשפחה, ולתחושת האובדן יש השפעה על כל תחומי החיים. קשרים בין אישיים, עבודה, בדידות, דיכאון ועוד", אמרה ד"ר מיכל עינב, ראש התוכנית לפסיכולוגיה חינוכית במרכז האקדמי פרס. לדבריה, יש נטייה להמשיג את השכול לעצירה של החיים, והמטרה של המחקר הנוכחי הייתה לאתר דרכים לשלב פרספקטיבה של עתיד בזמן הווה. "למעשה, העתיד הוא כוח משמעותי בזמן הווה. המטרה היא לקדם חשיבה בעלת תקווה: Hopeful thinking", אמרה.
פרופ' מלכה מרגלית, כלת פרס ישראל ודיקן ביה"ס למדעי ההתנהגות במרכז האקדמי פרס, הציגה מחקר שנערך בקרב 81 משפחות על סף גיל 60. משפחות אלו נבחרו כדי לבחון את הפרמטר מרחק הזמן מהאובדן, תוך רצון לראות אם בציר התקווה נראה שונות. תוצאות המחקר העידו שיש קשר הדוק בין תקווה, הלכידות המשפחתית ורמת הקוהרנטיות האישית. "לפעמים אנחנו חושבים ששינוי דורש זמן רב, אבל המחקר מלמד שניתן להוסיף משתנה ולהשיג שינוי מהיר. התפקיד שלנו כמטפלים הוא להגדיל את התקווה כפקטור שנמצא בכל היבטי הטיפול", סיכמה פרופ' מרגלית.
אונקולוגיה: התקווה כמנגנון למימוש מטרות
"היכולת להבין שיום אחד אמות ושהיום הזה מתקרב, זה משהו אחד. היכולת להבין שאני לא מת, אני חי, זאת ההגדרה הקלה לתקווה, ליכולת לקבוע מטרות אישיות", אמר פרופ' בן קורן, מ"מ מנהל המערך האונקולוגי במרכז הרפואי שערי צדק. לדברי פרופ' קורן, היחס של עולם הרפואה לתקווה אינו זהה ליחס של המטופלים אליה, והציג מחקר שהשווה את השימוש במילים "מרפא" ו"תקווה" בקרב מטופלים ומטפלים. מהמחקר עלה שמטופלים נוטים להשתמש בביטויים אלו יותר מאשר גורמי רפואה מוסדיים.
פרופ' קורן סיפר על חולה שהרופאים נאלצו לבשר לו שהטיפולים נכשלו ושיש לו רק עוד חצי שנה לחיות. אותו חולה סירב להקשיב להסברים ואמר שהוא צריך עוד שנה ושיעשו הכול כדי שזה יקרה. לדברי קורן, הסיבה לכך הייתה שבמשך שש שנים וחצי נהג החולה להשתתף במיזם קריאת דף תלמוד ביום, ונשארה לו שנה נוספת לסיים את המיזם – כך שברגע שבו הגיעה הבשורה המרה, זה מה שעניין אותו.
כלומר, התקווה לא הייתה לחיות או להחלים באופן חסר סיכוי מסרטן אלא לסיים את מיזם הקריאה, ולכן שאל אותו פרופ' קורן אם הוא ירצה שהם יפעלו לכך שהוא ילמד שני דפים ביום במקום אחד. החולה הסכים ופרופ' קורן הראה תמונה, שצולמה שלושה שבועות לפני מותו, ומביעה סיפוק עצמי ואושר יוצא דופן מהיום שבו סיים החולה את המיזם. "זו תקווה", אמר קורן וסיכם: "אנחנו שייכים לעם מאוד מיוחד, שחי בזמן מאוד מיוחד ושההמנון שלו הוא 'התקווה'. אסור לנו לשכוח את זה".
התפקיד שלנו הוא לגרום לאחרים להבין איזו מטרה ריאלית עבורם עכשיו
"תקווה היא לא בתחום של ניסים ולא בקטע של מטרות בלתי אפשריות אלא בעניין של גישה פרגמטית", אמרה פרופ' מיכל אל-יגון, ראש החוג לחינוך מיוחד וייעוץ חינוכי באוניברסיטת תל אביב. לדבריה, מחקרים מצביעים על קשר מובהק וחיובי בין מדד התקווה למדד הקוהרנטיות, שהיא היכולת לקבוע מטרות, נתיבים ולגייס את האנרגיה האישית לממש את המטרות האלו בעזרת הנתיבים הללו.
פרופ' אל-יגון הציגה היבטים מספר של השפעת התקווה על פעילותם של אנשים בעלי לקויות למידה ואמרה כי הקשיים הניהוליים פוגעים ביכולת להציג מטרות. עם זאת, גישת התקווה מאפשרת ליצור מטרות ישימות ומותאמות, אשר מגשרות על הקושי והחסמים שהלקות מציבה.
התקווה שלאחר כנס מודל התקווה
אין הרבה כנסים שבהם באי הכנס יוצאים לא רק מלאי דעת אלא גם מלאי השראה. בתום הכנס הזה, פגשנו כמה וכמה אנשי מקצוע מלאי השראה. ד"ר חגי סרי, פסיכולוג קליני שהגיע לכנס, תיאר זאת מזווית מעניינת: "המילה 'תקווה' לבדה כבר מצליחה להוציא אותך מהמקום המקובע למקום של התחדשות ושל שגשוג, וכשזה מגובה במחקרים ובמתודות מחקר, זה נותן משמעות". פסיכולוגית קלינית אחרת הוסיפה על דבריו של ד"ר סרי: "ביום יום אנחנו לעיתים מאבדים תקווה יחד עם המטופלים. הכנס הזה נותן המון חומר למחשבה וכלים יישומיים שיכולים לתרום להתמודדות הזו, ולכן צריך עוד כנסים כאלו".
