כיצד הבינה המלאכותית מרחיבה את מפת ההזדמנויות ליזמות לכלל האוכלוסייה בישראל?

השיח הציבורי והמחקרי סביב בינה מלאכותית מתמקד בשאלה האם היא צפויה להעמיק פערים כלכליים וחברתיים, בעיקר דרך אוטומציה, החלפת עובדים וריכוז ידע בידי קבוצות מצומצמות. בהקשר הישראלי, המתאפיין באקוסיסטם טכנולוגי מפותח לצד חסמי כניסה טכנולוגיים, כלכליים ותודעתיים, החשש הזה מקבל משמעות מיוחדת. השאלה המרכזית בעיניי אינה רק האם בינה מלאכותית מגדילה אי שוויון, אלא האם היא משנה את תנאי הסף לכניסה ליזמות, לחדשנות וליצירת ערך כלכלי, ובכך מגדירה מחדש את מבנה ההזדמנויות במשק. ניתן להקביל חשש זה לתקופת המהפכה התעשייתית: בתחילה שרר פחד כי המכונות יחליפו את האדם ויובילו לאבטלה המונית, אך בפועל, בני האדם המציאו את עצמם מחדש ומקצועות חדשים נוצרו. במשך שנים, יזמות טכנולוגית בישראל נשענה על מסלול כניסה צר וברור. אוריינות תכנותית עמוקה, ניסיון הנדסי או השתייכות לרשתות טכנולוגיות מסוימות שימשו תנאי סף כמעט הכרחיים. מבנה זה יצר מערכת חדשנות יעילה אך אקסקלוסיבית, שבה רעיונות עסקיים איכותיים רבים, שנוצרו בפריפריה החברתית והגיאוגרפית או בקרב אוכלוסיות בעלות אוריינטציה ניהולית ולא טכנולוגית, נתקלו בחסם מבני בדמות הצורך בשותף טכנולוגי או בהון ראשוני גבוה לפיתוח. הפער שנוצר לא נבע ממחסור בכישרון או ביצירתיות, אלא ממבנה שוק שבו היכולת לממש רעיון תלויה בנגישות למשאבים טכנולוגיים מסוימים.

על רקע זה, הספרות המחקרית העדכנית מזהירה מפני היווצרות פער חדש בעידן הבינה המלאכותית, כזה שיבדיל בין מי שמסוגלים לרתום את הטכנולוגיה לבין מי שנותרים מחוץ לה. עם זאת, ממצאים אמפיריים מהשנים האחרונות מצביעים גם על תהליך מקביל ואף מנוגד. מחקרים עדכניים מצביעים על כך שכלי בינה מלאכותית גנרטיביים תורמים לשיטוח עקומת הלמידה ולצמצום פערי ביצוע בין אנשים בעלי רקע טכנולוגי לבין כאלה שאינם מגיעים מעולמות אלה. הכלים מאפשרים נגישות ליכולות טכנולוגיות מתקדמות גם לאוכלוסיות שבעבר נדרשו להכשרה ממושכת או למומחיות שנרכשה במסגרת השירות הצבאי או בסביבת העבודה. במובן זה, הבינה המלאכותית אינה רק טכנולוגיה מייעלת, אלא מנגנון המשנה את נקודת האיזון בין ידע, יכולת וביצוע.

תובנה זו קיבלה ביטוי יישומי במסגרת קורס אקדמי בתחום חדשנות פיננסית וטכנולוגיות מתקדמות, אותו לימדתי. הקורס נבנה במכוון כך שישלב כלי בינה מלאכותית גנרטיביים ופלטפורמות ללא קוד כמשאב פיתוח מרכזי לאורך הסמסטר. אוכלוסיית המשתתפים כללה רק סטודנטים בעלי רקע ניהולי ועסקי, אך ללא ניסיון קודם בפיתוח תוכנה או אפליקציה. בעבר, סטודנטים בפרופיל זה נדרשו לעצור בשלב הרעיון או להישאר ברמת היתכנות תיאורטית בלבד, בשל הצורך לגייס שותף טכנולוגי או להשקיע משאבים כספיים בפיתוח ראשוני. במהלך הקורס, הבינה המלאכותית שינתה באופן מהותי את מסלול ההתקדמות האפשרי. הסטודנטים הצליחו לפתח אב טיפוס יישומי מלא ברמת מוצר עובד, שכלל אפיון טכנולוגי, קוד פונקציונלי, ארכיטקטורה מערכתית, מודל עסקי מגובש ומצגת למשקיעים. תוצרים אלה נבנו ללא תלות בגורם טכנולוגי חיצוני וללא הון ראשוני לפיתוח. התהליך המחיש כיצד בינה מלאכותית פועלת כמעלית ידע, המאפשרת ליזמים לדלג מעל חסמי כניסה טכנולוגיים ולהתמקד בהגדרת ערך, בחדשנות וביישום.

המשמעות של תהליך זה חורגת בהרבה מהקשר פדגוגי נקודתי. כאשר תנאי הסף ליזמות משתנים, משתנה גם מבנה שוק ההזדמנויות כולו. הבינה המלאכותית אינה מבטיחה שוויון תוצאות, אך היא משנה באופן מהותי את שוויון הסיכויים. היא מאפשרת ליזמות להיוולד גם מחוץ לצירי הכוח המסורתיים של ההייטק הישראלי, ומרחיבה את בסיס החדשנות שעליו נשען המשק. במובן זה, הבינה המלאכותית אינה רק כלי טכנולוגי נוסף, אלא תשתית מוסדית חדשה המשפיעה על האופן שבו נוצר ערך כלכלי.

לפיכך, האתגר המרכזי של המדיניות הציבורית הוא מינוף הבינה המלאכותית להרחבת ההשתתפות הכלכלית ולחיזוק החוסן הלאומי. לשם כך נדרש עדכון תפיסת האוריינות במערכת החינוך, כך שתכלול עבודה עם בינה מלאכותית גנרטיבית, קבלת החלטות מועצמת ותרגום רעיונות ליישומים מעשיים, לצד פיתוח תשתיות יזמות מבוססות AI בפריפריה שיצמצמו חסמי הון. הבינה המלאכותית מתפקדת כ"שובר שוויון" המצמצם פערים, כפי שעולה ממחקרים עדכניים (Dell’Acqua et al., 2023; Mollick, 2024) ומהניסוי שערכנו, שהוכיח כי גם סטודנטים ללא רקע טכני מסוגלים לפתח מוצרים עובדים. ממצאים אלו מסמנים תפנית היסטורית: תקרת הזכוכית הטכנולוגית נפרצה, והטכנולוגיה שבה להיות כלי המשרת את החזון הניהולי והיזמי. מכאן נגזרת מסקנה ברורה: יש להקים מסלולי הכשרה ב"יזמות ניהולית בכלי AI" שינגישו את היכולות לכלל האוכלוסייה, בדגש על הפריפריה, כמנוע לצמיחה ולמוביליות חברתית.

הכותב הוא עופר זוין, מומחה, חוקר ומרצה בינה מלאכותית ויזמות, מרצה במרכז האקדמי פרס ובאוניברסיטת בן־גוריון