מה זה "פרס לאב רחובות"? שאלה מצוינת. מדובר בשיתוף בין המרכז האקדמי פרס, עיריית רחובות ומפעל הפיס, שבו סטודנטים פעילים למען הקהילה והחברה בעיר.
85 סטודנטים של המרכז האקדמי פרס השתתפו השנה בתוכנית, ובמסגרתה הדריכו במועדוני ילדים ונוער נערים עם מוגבלות שכלית, צעירים בסיכון ובעלי צרכים מיוחדים למען צמצום פערים, קידום ויצירת שינוי משמעותי.
לקראת סופה של שנה פורייה, התכנסו הסטודנטים לאירוע סיום מרגש, שאותו ארגנה מחלקת הרווחה והמעורבות החברתית, ששיקף כיצד הפעילות תרמה לשני הצדדים: גם לסטודנטים וגם לנערים ולנערות שלהם סייעו.
את האירוע כיבדו בנוכחותם נשיא המרכז האקדמי פרס, פרופסור רון שפירא, סגן ראש העיר רחובות, עו"ד מתן דיל, וסרן זיו שילון עם סיפור חיים מעורר השראה שיסופר בהמשך ויגרום לכם להבין נחישות מהי.
פרופסור רון שפירא: "התנדבות בקהילה היא בעינינו חלק מהאקדמיה. היא יוצרת תלמיד ואדם הרבה יותר טובים"
"תרומה לקהילה היא חלק בלתי נפרד מהאקדמיה"
כפתיחה לערב החגיגי, הוצג סרטון שאיגד מקבץ צילומים מהשטח וראיונות עם סטודנטים שלקחו חלק בתוכנית. התוצאה המרגשת שיקפה תמונה של עשייה, נתינה דו צדדית והרבה חיוכים ואושר שאי אפשר לזייף. בתום הסרטון עלה נשיא המרכז האקדמי פרס, פרופסור רון שפירא, לשאת דברים ופנה ישירות אל הסטודנטים: "הפרויקטים שעשיתם במהלך שנה שלמה הם מרגשים מאין כמותם… 85 סטודנטים נתנו יותר מ-10,000 שעות תרומה לקהילה וזה דבר גדול מאוד… התנדבות בקהילה היא בעינינו חלק מהאקדמיה. היא יוצרת תלמיד ואדם הרבה יותר טובים".
גם סגן ראש העיר רחובות ומחזיק תיק הצעירים, עו"ד מתן דיל, התרגש וסיפר על העבודה שנעשית מאחורי הקלעים כדי לממן את הפעילות: "לפני חמש שנים הקמנו קרן מלגות בעיר עם תקציב משמעותי של 150,000 שקלים. כיום אנו מתגאים לומר שתקציב הקרן לסטודנטים עומד על 2.2 מיליון שקלים. זה הישג משמעותי, ומשמעותי הרבה יותר הוא מה שעשינו ועשיתם עם המלגות האלה".
סרן זיו שילון: סיפור החיים שישים את הקשיים שלכם בפרופורציות
האורח המיוחד ביותר באירוע היה ללא ספק סרן זיו שילון. סיפורו של סרן שילון היווה חתימה מושלמת לערב שעסק בהתמודדויות עם קשיים ובמתן העזרה וההשראה שאנו יכולים להוות לאחרים אם רק נרצה.
כשסרן שילון עלה לבמה, אי אפשר היה שלא להבחין בידו השמאלית התותבת ובידו הימנית בעלת התנועה המוגבלת. על הנסיבות שגרמו לו לאבד את שתי ידיו הוא סיפר בפתיחות לקהל.
סרן זיו שילון: "שמעתי בום והבזק אור חדש מילא לי את כל הגוף. פקחתי את העיניים אחרי כשלושים שניות. אני על הרצפה. אני מסתכל על הגוף שלי ומרגיש כאילו אני עולה באש"
את שירותו הצבאי עשה כמ"פ בגבעתי, חדור מוטיבציה. יממה בלבד לפני שסיים את תפקידו כמפקד פלוגה, חייו השתנו לבלי הכר: כמכשול אחרון ליציאה מרצועת עזה, היה צריך לפתוח שער כדי לאפשר לכל הכוחות לחזור בבטחה לארץ. כדי להגן על פלוגתו מפני ירי, השאיר שילון את פלוגתו במרחק מבטחים של 250 מטרים מאחוריו וניגש לפתוח את השער. מה שלא ידע הוא שהשער היה ממולכד.
התיאור הבא של סרן שילון היה קשה לשמיעה:
"פתחתי את השער, הזזתי אותו בכל כוחי, התקדמתי שלושה צעדים, ובצעד הרביעי שמעתי בום והבזק אור חדש מילא לי את כל הגוף. פקחתי את העיניים אחרי כשלושים שניות. אני על הרצפה. אני מסתכל על הגוף שלי ומרגיש כאילו אני עולה באש. אני מנסה להבין איפה נפגעתי. הסתכלתי על יד שמאל וראיתי רק כמה חתיכות בשר, ודם שלא הפסיק להשפריץ. חשבתי שאני חולם, וזה לא באמת קורה. לאט לאט התחלתי להבין שאני לא אתעורר מזה… אני מבין שאם זו מציאות אני חייב לעשות משהו, אחרת אאבד את כל הדם בגופי. מתוך המחשבה הזו, אני מנסה לתת פקודה ליד הימנית שלי לתפוס את יד שמאל, ושום דבר לא קורה. יד ימין לא זזה. כשהסתכלתי על יד ימין הבנתי בדיוק למה היא לא זזה. היא הייתה קטועה. הבנתי שאני במצב קשה משחשבתי. הכוח שלי התחיל לעשות תנועה עם כל הציוד על מנת לפנות אותי, אבל פצצות מרגמה עפו מכל כיוון על כוח הטנקים. הבנתי שאני בתוך רצועת עזה, בלי שתי ידיים ואין לי אפשרות אפילו להרים את הקשר. אספתי את מה שנשאר לי מיד ימין והתחלתי לרוץ. 250 מטר של ריצה חזרה אחורה לפיל בוקס הראשון. הכול עובר כמו סרט הוליוודי שאני נמצא בתוכו".
מרגע זה ואילך השתנו חייו של שילון לצמיתות. "אחרי שבועיים של ניתוחים התחלתי קרב אחר: קרב על לבחור בחיים", הוא מספר. "ברמה הפיזית ברור שנשארתי בחיים. אך לחזור להיות בחיים ברמה המנטלית דורש המון כוח רצון". עם מוטיבציה אינסופית, עקשנות ורצון עז להוות השראה לעצמו ולאחרים, סרן שילון התאושש.
כיום הוא חזק מאי פעם, בדרך לתואר במשפטים ואחרי שצלח את מרתון ברלין ומרתונים נוספים, הוא מתאמן לקראת מרוץ "איש הברזל" שבמסגרתו ירוץ מרתון שלם, ישחה 3.8 ק"מ וירכב על אופניים מרחק של כ-180 ק"מ ביממה אחת.
קארין כהן: סטודנטית למנהל עסקים ופעילה חברתית
את אחת ההפסקות באירוע ניצלתי כדי לשוחח עם אחת הסטודנטיות הפעילות בתכנית: קארין כהן. קארין היא סטודנטית למנהל עסקים בשנה השלישית ללימודיה, והיא תרמה מזמנה למען הקהילה בדרכים שונות במהלך כל שנה משנות לימודיה. מסקרן.
קארין, מה מניע אותך לתרום מעצמך כל כך הרבה?
לצערי, אני מכירה מקרוב את ההתמודדויות עם מחלה כרונית ממקרה שבמשפחתי. הפעילות הזו היא הדרך שלי לתרום מהידע והתמודדות שלי גם לאחרים. אני מרגישה שיש לי פרספקטיבה ייחודית לנושא של מוגבלויות, שדרכה אני יכולה לעזור לאחרים.
עם מי עבדת בשנה האחרונה?
בשנה האחרונה עבדתי בצמוד לילדה נורמטיבית מקסימה במשפחה שבה שלושה בני משפחה בעלי לקויות שונות. במשפחה כזו הילד הנורמטיבי לעיתים קצת נשכח. התפקיד שלי היה להעצים אותה ולהקדיש לה זמן שסובב סביבה: עשינו יחד שיעורי בית, שיחקנו או הלכנו יחד לספרייה.
את חושבת שתמשיכי לתרום גם בעתיד?
אני בטוחה בכך. התרומה לחברה כבר הפכה לחלק בלתי נפרד מחיי. עשיתי זאת במהלך כל שנה משנות לימודיי ואין לי ספק שאמשיך גם בסיום לימודיי.
הדברים שבהם פתח את הערב פרופ' רון שפירא על תרומה לחברה כחלק מדרך חיים סטודנטיאלית מקבלים חיזוק מדבריה של קארין, שמראה לנו שהוא פשוט צודק.
