את יום הולדת שלושים אפשר להדחיק או לחגוג בכל הכוח – אבל איך שלא נסתכל על זה, הוא מהווה ציון דרך חשוב. בגיל שלושים, מיטל שטיינר הייתה עובדת סוציאלית רגע אחרי לידה, עם מחשבות על המשך דרכה המקצועית. יום ההולדת שחגג לה בעלה השתבש והפך את חייה. מה שהתחיל במשחק "חפש את המטמון" בין תחנות חייה, הפך כעבור מספר שעות לזירת תאונה מחרידה שהותירה אותה עם פציעה בגב ובחוט השדרה ועם מוגבלות שמלווה אותה עד היום, שלוש שנים אחרי.
כיום, מיטל היא סטודנטית ללימודי תואר שני בייעוץ ופיתוח ארגוני במרכז האקדמי פרס. לכבוד היום הבינלאומי לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות משתפת אותנו מיטל בסיפור על מוגבלות מורכבת שהפכה לחוזק, על גבורה שנולדה מתוך שבר ועל יכולת מדהימה לראות את הטוב גם כשזה נראה בלתי אפשרי.
"צעקתי שאני לא יכולה למות כי יש לי ילד"
על ה"בקאי" (טרקטורון מעופף) עלתה מיטל לאחר שהחליטה להילחם בפחד, כשבעלה ועילאי, בנה התינוק, צופים בהמראה. "כמה שניות אחרי ההמראה, פתאום המדריך ואני התחלנו בצניחה מהירה ולא צפויה למטה, מגובה של עשרים מטרים בערך. התרסקנו על האדמה", משחזרת מיטל. "הדבר הבא שאני זוכרת זה שאני שומעת את עילאי בוכה, ושצעקתי שכואב לי הגב. הכאב היה בלתי נסבל, הרגשתי שאני הולכת למות וכל הזמן היו לי מחשבות שלא אוכל יותר להיות אימא לעילאי או אימא בכלל. צעקתי באמבולנס שאני לא יכולה למות כי יש לי ילד. בדיעבד אני יודעת שזה גם מה שהניע אותי אחר כך להילחם".
מיטל מגיעה לבית החולים ועוברת ניתוח מורכב. אז היא עוד לא יודעת את זה, אבל סביבה דנים הרופאים בשאלה אם היא תוכל ללכת שוב. "כשהסתיים הניתוח ממש פחדתי. לא הרגשתי את הרגליים והתחלתי לדמיין את הגרוע מכול. אני אדם מאמין, ושאלתי את עצמי כל הזמן למה זה קרה לי ומה עשיתי רע. המחשבות האלו היו מאוד קשות. מצד שני, ידעתי שאם אני עדיין זועקת ושואלת את השאלות, כנראה לא איבדתי את האמונה שיהיה טוב".
משם התחיל תהליך שיקום אינטנסיבי. "זה לו"ז מטורף שכולל טיפולי פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, טיפול באומנות, מפגשים פסיכולוגיים ועוד שלל טיפולים משקמים", היא משתפת. "אחרי הליכה קטנה עם ההליכון הרגשתי שאני חייבת לישון. הייתי ממש עייפה כל הזמן. לא הבנתי עד הסוף את המשמעות של המוגבלות שלי והיה לי מאוד קשה לקבל את המצב החדש – ממטפלת ומלווה אנשים בשיקום הפכתי למטופלת. את עילאי ראיתי כמה פעמים בשבוע, ועם התמיכה המחבקת שקיבלתי מבעלי והמשפחה ומבטים תכופים בלוח השעם שמילאתי בתמונות של עילאי, הרגשתי שלצד החששות אני מתמלאת גם בכוח ובמוטיבציה להילחם".
ובחרת בחיים: "גם התאונה קרתה לטובה"
מיטל מבינה שיש לה שתי אפשרויות: להמשיך קדימה או להישאב לקושי. "השבר הוא עצום, אבל אני יודעת שהבחירה שלי להילחם היא מה שעזרה לי להיות במקום שבו אני היום. היום אני מרגישה שגם התאונה קרתה לטובה. אומנם היא שינתה לי את החיים לחלוטין, אני לא יכולה ללכת בלי מקל או לרוץ אחרי הבן שלי, יש לי בעיות עצביות, ריסקתי חוליות ואני סובלת מחוסר תחושה בגפיים. אבל עם כל זה – אני מרגישה היום חזקה יותר, ממוקדת יותר ובוחרת לראות את הטוב במה שקרה. עם פגיעה כמו שלי, יכולתי גם לא להיות כאן היום".
מיטל מסבירה שהבחירה לראות את הטוב לא הופכת את המצב לפחות מורכב: "אני לא נחה על ענן ורוד ומחייכת כל היום, יש ימים של בכי ותסכול וימים שבהם אני לא יכולה לקום מהמיטה – אבל בחרתי בחיים. אני מרגישה שקיבלתי הזדמנות שנייה לחיות במובן הכי פשוט של המילה – להיות בת זוג טובה יותר, אימא רגישה יותר, סטודנטית במקצוע שממלא אותי. זו עוצמה שלא ידעתי שיש בי, ומופלא לגלות את זה".
רומנטיקה זוגית במרכז האקדמי פרס
מאז התאונה מיטל לא יכולה לעבוד, אך הפתח לחייה החדשים התגלה ממקום לא צפוי. "במהלך השיקום בעלי סיים תואר ראשון במרכז האקדמי פרס, ובטקס הסיום צחקתי ואמרתי לו: 'אולי נלמד יחד תואר שני?'. מגיחוך זה הפך לעניין רציני, ובחרנו ללמוד יחד ייעוץ ופיתוח ארגוני. הבנתי שהלימודים משלבים את כל מה שמעניין אותי, כמו עבודה עם אנשים כחלק מלימודי משאבי אנוש, מבט-על על ארגונים ולימודי הנחיית קבוצות. אלו היו החלומות שלי כל הזמן, אבל לא ידעתי את זה. הלימודים עוזרים לנו להתעסק בדברים אחרים בזוגיות שלנו – פחות רופאים וטיפולים ובדיקות, ויותר ימים של עשייה והתקדמות, יחד".
הבחירה במרכז האקדמי פרס התחזקה לאחר ראיון הקבלה: "אחד הדברים שדחפו אותי ללמוד בפרס זו העובדה שהם פשוט שידרו לי לכל אורך הדרך: 'אנחנו כאן כדי לעזור בכל מה שתצטרכי'. אני זוכרת ששיתפתי אותם בראיון הקבלה שאני לא יודעת איך אוכל לשבת בכסא רגיל, איך אצליח להתרכז בשיעור, אתמודד עם מבחנים או איך נצליח לממן תואר כפול והם פשוט אמרו: 'נגרום לזה לקרות'. הם פתחו בפניי את כל הדלתות האפשריות. זה לא שהסגל בפרס ריחם עליי או רצה לשקם אותי, הם פשוט ראו את היכולות שלי וניסו לעזור. וככה, מלהיות מטופלת ועסוקה בכאב האישי שלי – חזרתי ליצור ולעשות. המרכז האקדמי פרס הוא מקום של אנשים מדהימים".
"אנשים לא מבינים עד כמה נגישות היא חשובה"
כיום מובילה מיטל מספר תהליכים לשילוב אנשים עם מוגבלויות בחברה. באמצעות המלגות שקיבלה במרכז האקדמי פרס, היא מנסה לגרום לנושא להיות מדובר יותר, להפוך מקומות ציבוריים למונגשים יותר וגם לעודד את הסטודנטים לפתח רגישות יתרה כלפי השונה בחברה.
"בימים אלה, במסגרת התוכנית למעורבות חברתית פרס לאב רחובות, אנחנו יוצרים פיילוט מדהים לשילוב נערות עם צרכים מיוחדים ומוגבלויות בקורסים אקדמיים", משתפת מיטל. "בעבודה השוטפת, אנחנו יושבים בקבוצות של אנשים עם ובלי מוגבלויות וחושבים איך להפוך את המיקרוקוסמוס שנקרא 'המרכז האקדמי פרס' למקום רגיש יותר וטוב יותר לבעלי מוגבלויות, בתקווה שהשינוי הזה יחול גם על החברה הכללית. הקבוצה הזו מדהימה, יש בה אנשים מעוררי השראה וזו זכות גדולה עבורי לקחת חלק בזה".
מיטל, שהייתה מעברו השני של המתרס כעובדת סוציאלית שעזרה לקשישים ובעלי מוגבלויות, זועקת היום זעקה כפולה – גם עבורם – אך גם עבורה. "אם היום אני רואה מדרגה או מדרכה עקומה, אני יכולה להתחרפן מזה. גם לפני התאונה זה הציק לי, אבל היום אני מרגישה שאין לי אוויר מזה. גם כשאני מגלה ששירותי הנכים תפוסים על ידי אנשים שאינם בעלי נכויות אני מתקוממת, או שמוסדות ציבוריים לא נגישים מספיק. אנשים לא מבינים עד כמה זה משמעותי ועד כמה הפריבילגיות האלו, לכאורה, הן מה שעוזר לבעלי נכויות להשתלב בעולם – ובהקשר שלנו, מה שמאפשר לאנשים להיות חלק מהעולם האקדמי ולא להישאר מאחור".
יום הולדת 40? בבית. עם יין ופיג'מה
שלוש השנים החולפות לימדו את מיטל שאסור להפסיק להאמין. "האמונה היא משהו שמאוד מלווה אותי. אמונה באלוהים, אמונה בעצמי, אמונה ביכולת של האדם לבחור בכל יום מחדש. לא לוותר. לחיות. אם יש מישהו שקורא אותי עכשיו ומזדהה עם קצת או הרבה ממה שעברתי, אני רוצה לומר לו: תגשים חלומות! אל תיתן למגבלה למנוע ממך את החיים שאתה מדמיין לעצמך! תגרום לקושי להניע אותך קדימה ולא לעצור אותך. 'מעט מן האור דוחה הרבה מהחושך' – זו לא קלישאה והיא לא נכונה רק בימי חנוכה המתקרבים; זה נותן משמעות לכאב, מחיה ומעניק מוטיבציה לאדם עצמו וגם לאחרים".
כשאני שואלת את מיטל היכן היא רואה את עצמה בגיל 40, היא עונה ללא היסוס: "בגיל 40 אני חוגגת יום הולדת בבית, תמסרי את זה לבעלי. עם פיג'מה ויין ובלי שום דבר מיוחד".
