המקום האחרון שהייתם מדמיינים כמתאים למפגשים עם ההורים שלכם הוא כנראה הקמפוס. אצל משפחת ארז, זו השגרה. גם האבא, גם האימא וגם הבת הם סטודנטים במרכז האקדמי פרס, אותו מוסד שגם הבן הוא בוגר שלו. לכבוד יום המשפחה, שוחחנו עם בני המשפחה המיוחדת כדי לשמוע קצת חוויות אקדמיות משפחתיות.
"כאילו חזרנו לכיתה א', רק כאן זה הפוך: אני מלווה את ההורים"
הבה נכיר את משפחת ארז. נאוה, בת 53, עובדת במשרד הבריאות בתפקיד מנהלתי ולומדת במכינה של המרכז האקדמי פרס לקראת תואר במנהל מערכות בריאות. מוריס, 55, עובד בתחום ההנדסה הרפואית בבית החולים קפלן, וגם הוא לומד באותה מכינה. שיר, בת כמעט 24, מתחילה שנה שלישית בתואר במנהל עסקים ומשאבי אנוש, ומעליהם משקיף איתי, 27, בוגר לימודי מנהל עסקים ושיווק שעובד כיום ב"הפניקס".
מוריס ונאוה, מה פתאום לעשות תואר באמצע הקריירה?
מוריס: הרבה מאוד זמן חשבתי על לימודים. הטריגר היה משרה שדרשו תואר עבורה אבל זה רק טריגר. אני לומד קודם כול לצורך סיפוק ועניין בתחום שקרוב לעיסוק שלי. זה שהילדים כל כך נהנו ונהנים בפרס נתן לנו דחיפה ללכת בעקבותיהם ולהירשם.
נאוה: הרגשתי שחסר לי ערך מוסף עכשיו כשהילדים גדלו. חוגים או קורסים זה נחמד אבל לא הספיק לי. אמרנו שנלך ללמוד ביחד. חוץ מזה, לילדים היה מאוד חשוב שנלך ללמוד.
כן, שיר ואיתי, נתתם רוח גבית כדי למצוא את אבא ואימא בלימודים?
איתי: כן, המלצתי מאוד לאימא ואבא ללמוד כדי לשבור שגרה. זאת דרך מצוינת שגם תיתן להם הרבה סיפוק. מבחינתי התואר בפרס היה חוויה מצוינת: יש קרבה למרצים, יחס אישי, תחושה נוחה ונעימה.
שיר: אני מאמינה שזה שאיתי בוגר של פרס ואני סטודנטית משך אותם לשם. נתן להם הרגשה טובה שיש מישהו שנמצא שם, גם אם כרגע כמעט לא יוצא לי להיפגש איתם.
באמת? לא יוצא לראות זה את זה?
מוריס: את שיר ממש כמעט שלא. לפעמים מגיעים יחד אבל בלימודים לא יוצא להתראות כמעט בכלל. השעות הן שונות. יש מצבים מיוחדים כמו חנוכה למשל שהיה משהו משותף.
שיר, איך זה מרגיש לך שהורים ובת לומדים באותו מקום?
שיר: תחושה קצת משונה, כאילו חזרנו לכיתה א' רק כאן זה הפוך, יותר הרגשתי שאני מלווה את ההורים מאשר שההורים מלווים אותי.
"אני מנסה לפעמים לעזור להם לשחרר קצת"
מוריס ונאוה – הלימודים יחד תרמו לזוגיות שלכם?
מוריס: בטח, לומדים המון ביחד, אחד מחזק את השני. זה מקל את הלימודים מאוד. לפעמים נוצרים ויכוחים שבסוף די משעשעים, שיר יכולה להעיד… מה כן ללמוד, מה לא, איך עושים את זה, איך פותרים תרגיל. ואם אנחנו נתקעים, נעזרים בילדים.
נאוה: כן, מוריס במיוחד לוקח את העניינים מאוד ברצינות וסוחף את שיר לדיונים או מתקשר לאיתי לקבל עזרה. אנחנו מאוד מפרגנים זה לזה. אנחנו גם לא לומדים לבד. הרבה פעמים אנחנו "פותחים שולחן" ולומדים בקבוצה.
הלימודים הפכו להיות נושא משפחתי, כזה שמדברים עליו בשולחן שבת?
שיר: כן, זה די הפך לנושא השיחה שלנו: איך הם מרגישים, איך הם מסתדרים, אם אפשר לעזור. מדברים על כל העניין של מבחנים, עבודות, שיעורי בית. לפעמים אני רואה שהם לוקחים את הדברים קצת ברצינות ומנסה לעזור להם לשחרר קצת.
איתי: כן, במיוחד אבא לא למד כבר הרבה שנים ולא קל לו לחזור לעניינים. כשהם צריכים אני עוזר.
מוריס: אנחנו מתייעצים, איך זה במבחנים, משחררים קצת לחץ. לא מזמן היה מבחן במתמטיקה אז שיר אמרה לי: "אבא, למה אתה עם פנים חמוצות, לא סוף העולם".
נאוה: הילדים מאוד מחזקים. איתי אומר שהוא גאה בנו. נעזרים בהם במקצועות כמו אנגלית ומתמטיקה בעיקר. זה חיזק את הקשר בינינו, חיזק את הקשר עם הילדים – התמיכה והעזרה.
בעצם הסיבה שאנחנו מדברים היא יום המשפחה. כמשפחה מאוד מיוחדת, מה המוטו שלכם?
נאוה (בשם כולם): משפחה זה חום, ביחד, קשר בין כולם: בין הבעל והאישה ובין ההורים לילדים. משפחה זה עזרה הדדית ותמיכה כשצריך. אני מאחלת לכולם אהבה בין הורים לילדים ולהפך. לדבר, לדעת מה קורה זה עם זה ולתמוך בטוב וברע.
אין ספק שמשפחת ארז היא דוגמה מצוינת ליום המשפחה: תמיכה הדדית, חיזוק ועידוד, פתיחות וכבוד הדדי – כל אלה הם מתכון מצוין לחיי משפחה תוססים. גם בקמפוס.
החיים בקמפוס, הכירו את ליזי- סטודנטית לתואר שני במנהל עסקים
