לא תראו עליה כלום. כשמוריה אשכנזי, סטודנטית לתואר ראשון במדעי ההתנהגות ופסיכולוגיה, מסתובבת במרכז האקדמי פרס, היא נראית כמו כל סטודנטית אחרת. אך האמת היא שלפני כשלוש שנים חרב עליה עולמה כאשר בעלה, יאיר, נהרג במהלך מבצע צוק איתן ב-25.7.2014.
מוריה הכירה את יאיר עוד בילדותה. לאחר מכן נותק הקשר ביניהם, ודרכי השניים נפגשו שוב, כמעט במקרה, לאחר שחרורו של יאיר מהצבא. "התאהבנו", משחזרת מוריה בפשטות. לאחר שלוש שנות חברות נישאו השניים.
"יותר מכול, יאיר היה חברי הטוב ביותר. דיברנו על הכול. הזוגיות שלנו הייתה מאוד תקשורתית, תומכת ופתוחה מבחינה רגשית", היא מסבירה.
יאיר אשכנזי היה מהראשונים ששירתו ביחידת עוקץ ומרבית שירותו הסדיר שהה בלבנון. במהלך "צוק איתן" נקרא למילואים בצו שמונה. "כשאתה יוצא למלחמה אתה מבין שיש סיכוי שלא תחזור. אבל יאיר היה מאוד ציוני וערכי, ומאוד אהב את הארץ. בשם האידאולוגיה הזו היה מוכן לסכן את חייו".
היום, כשילדיה בני שלוש, שש וחצי ותשע, מספרת לנו מוריה על ההתעקשות להמשיך הלאה, לשמש דוגמה לילדים, להצליח ואפילו למצוא שמחה חדשה בלימודי פסיכולוגיה ומדעי ההתנהגות.
"קיבלנו זכות לחיות והזכות הזו נותנת לנו את הכוח להמשיך"
מוריה, איך ממשיכים בחיים לאחר קבלת הבשורה?
באותו רגע העולם נעצר. לא רואים איך ממשיכים הלאה. איך להמשיך הלאה זו בעצם השאלה העיקרית שנשאלת בכל רגע נתון. אבל אני חושבת שזה משהו שמובנה בנו, בבני האדם, הצורך הזה להמשיך בחיים מכוח היותנו בחיים. קיבלנו זכות לחיות והזכות הזו מאפשרת לי לראות את הדרך קדימה.
ואת גם אם לשלושה ילדים. איך מתמודדים עם המציאות החדשה מול הילדים?
אני יכולה להגיד לך שמתחילים קודם כול על אוטומט. אבל השתדלתי להתעשת מהר ועשיתי כל שביכולתי כדי שהילדים לא יֵצאו ניזוקים מבחינה פיזית ונפשית. כבר שבוע אחרי השבעה התחלתי לקבל הכוונה הורית מתוך רצון להימנע מטעויות.
קיבלת תמיכה?
בהחלט. רוב אלמנות צה"ל מלוות על ידי משרד הביטחון. קיבלתי מהם חיבוק אוהב והבנתי שיש לי גב ושיש למי לפנות, זאת לצד ליווי ותמיכה מהמשפחה הקרובה. בנוסף, קיבלתי עצות טובות מאוד מפסיכולוגיות שעובדות עם משרד הביטחון. היה לי קריטי לקבל את ההכוונה הזו מההתחלה. זה מתבטא במה להגיד לילדים לפני השינה, איך להתייחס אליהם בבית הספר ואיך לטפל בבעיות אישיות. למדתי המון.
את מרגישה שהיית צריכה להיות חזקה במיוחד, עבור כל המשפחה?
בהחלט. חלק מהמוטיבציה האישית שלי אני זוקפת לזכות ההורים שלי שחינכו אותי להסתכל קדימה ולהיות חיובית. עוד חלק נכבד מהמאבק הזה וההצלחה שלי בו נזקף לאישיות של יאיר.
"הדרך שבה חי, וגם הדרך שבה סיים את חייו מהווה דוגמה אישית"
איך האישיות של יאיר תורמת לך גם כאשר הוא איננו?
אני ויאיר היינו זוג מאוד קרוב. שוחחנו הרבה על העתיד, על איך אנחנו מעוניינים לחנך את ילדינו, היכן נתגורר ועל אילו ערכים הם יתחנכו. כיוון שכך, ידעתי לאן פניי מועדות ואיך להמשיך. כואב לי מאוד, אבל הדרך שבה חי, וגם הדרך שבה סיים את חייו, מהווה דוגמה אישית לי, לילדיו ולחייליו.
והשנה גם החלטת להירשם ללימודים. זו הייתה החלטה קשה עבורך?
הבחירה להתחיל ללמוד הגיעה כחלק מהרצון להוות דוגמה אישית לילדים. גם בחייו של יאיר דיברנו על הרצון שלי ללמוד, אך תמיד היו שיקולים אחרים ולא היה זמן מתאים לכך. עכשיו הרגשתי שהגיע הזמן להוות דוגמה עבורם ולהראות להם שהדרך היא לעשות מה שנכון עבורם ומה שעושה להם טוב.
בחרת ללמוד מקצוע טיפולי. ההתמודדות עם מותו של יאיר קשורה לבחירה?
נמשכתי גם קודם ללימודי מדעי ההתנהגות ופסיכולוגיה, אבל הנפילה של יאיר תרמה כמעט ללא עוררין לבחירת המקצוע הספציפי הזה. אני לומדת ממקום של הנאה, והלימודים מלמדים אותי גם המון על עצמי ומעצימים אותי.
"בחירה אישית להמשיך מאבל לאור"
מה למשל?
למדתי שיש גלגלים שמניעים קדימה ובחירה אישית להמשיך מאבל לאור ושעליי לקחת את הקושי והמצב הלא סביר הזה ולנתב אותו למקום אחר. אני זוקפת המון לחברוּת ולנישואים עם יאיר, אבל אני גם לומדת על עצמי. כנראה יש בי פרופיל אישיותי המניע אותי קדימה.
את מרגישה שיש לך הבנה טובה יותר של מה שאת לומדת כתוצאה מההתמודדות האישית שלך?
בהחלט כן. המון דברים מתנגשים לי עם המציאות והחיים. ישנם שיעורים שבהם אני צריכה לצאת החוצה לנשום אוויר, כי הדמעות פשוט צפות ועולות כשהנושא כל כך קרוב ללב. מעבר לכך יש דברים ששמעתי מהפסיכולוגיות שמלוות אותנו והם חלק מהשגרה שלנו, כמו גם מקרים שחוויתי על בשרי.
במרכז האקדמי פרס את מקבלת סיוע?
אני לא אוהבת לנפנף בדגל השכול. התחלתי ללמוד כאן כדי לעשות משהו למען עצמי ולהתנתק מהשגרה. בשכונה כולם מכירים אותי וכבר מתייגים אותי כ"האלמנה של…" וכאן לא כולם יודעים ויש לי מרחב אישי גדול יותר. כשכן יש לי בקשה חריגה, בהחלט באים לקראתי. שרי בן מוחה קולטון, העובדת הסוציאלית של המכללה, ממש עזרה לי ותמכה בי כשהזדקקתי לכך ואף רתמה את יתר הצוות לעזרתי. ברור לי שיש רגישות סביבי. גם ראש אגודת הסטודנטים לשעבר – אביב איטח – תמיד מתעניין ובקשר אִתי. מרגישים את החיבוק מסביב.
את חושבת שתעסקי בפסיכולוגיה בעתיד?
כרגע רק סיימתי את סמסטר א', אבל אני לא שוללת לעסוק בפסיכולוגיה בעתיד. נכון לעכשיו אני יודעת שאני נהנית ממה שאני לומדת וברור לי שאני אמשיך לתואר שני. עם זאת, אני גם זוכרת שהחיים מפתיעים ואני לא יודעת מה יהיה מחר, אז אני לא בונה יותר מדי מגדלים באוויר. חשוב לי לחיות הכי טוב שאפשר. מעבר לזה — להשתדל להיות בריאה בשבילי ובשביל ילדיי. בריאה ושמחה, צריך להדגיש. השמחה תביא את הבריאות ולהפך. זו אחת התובנות שלי.
יש לך עצות למי שחלילה נמצאת או תהיה במצב שלך?
לצערי כן. יש לי שתי עצות שקיבלתי מאלמנות צה"ל בזמן השבעה, אחת מהן הייתה מחברת הכנסת שולי מועלם. העצה הראשונה שלי-שלה היא לחיות את היום, בלי להסתכל יותר מדי קדימה. בהתחלה, כשמסתכלים קדימה, במיוחד כשיש ילדים קטנים בתמונה והכול נופל על זוג כתפיים לא כל כך רחבות, העתיד נראה כמו הר גבוה שלא נצליח להגיע לפסגה שלו לעולם. אז צריך לחשוב רק על איך מסיימים את היום הזה בצורה הכי טובה שאפשר.
והעצה השנייה?
לקבל את עצמך ואת העובדה שהחיים הם לא מה שהיו. יש מצבים חדשים, אבל מה שהיה כבר לעולם לא יהיה. צריך לתת מקום לרגשות שלך. הדמעות מפתיעות אותך במקום הכי לא צפוי, ובסוף רק את יודעת מה טוב לך. צריך להתמודד לפני הכול עם עצמך, לפני הילדים ולפני האתגרים. צריך לקבל את עצמך ואת מצבי הרוח המשתנים. ברגע שמבינים את זה, את יכולה להיות יותר שלמה עם עצמך, ואת מוחלת לעצמך על הרבה דברים שבדיעבד נראים קשים.
השיחה רווית העצב עם מוריה פינתה מקום לאור ולהסתכלות כלפי העתיד. משהו בדרך החיים שסיגלה לעצמה קורן דרכה ומשפיע על הסובבים, וזו גם דרכה לשמר את ראיית עולמו של יאיר. יהי זכרו ברוך.
החיים בקמפוס: מוריה מספרת על מימוש צוואתו של דימה ז"ל להגשמת החלום לימודים אקדמיים
