מדוע אשכנזים חילונים בוחרים בניגוד לאינטרס הכלכלי שלהם?

פרופ' רון א. שפירא, נשיא המרכז האקדמי פרס.

*פורסם החודש ב״על הבחירה״ בעריכת יובל אלבשן ואלעד אורג

הגרסה השגורה יותר של השאלה שבכותרת היא "מדוע המזרחיים בוחרים בניגוד לאינטרס הכלכלי שלהם", וזאת – על יסוד ההנחה הפטרונית של אחדים מן השואלים: כי הבחירה של אשכנזים במפלגות שמאל סוציאליסטי או ממשיכותיהן, המגלה נאמנות למסורת ה"אחוסלים", שתיאר ברוך קימרלינג לפני קרוב לשני עשורים,[1] ניתנת להבנה בהיותה מונעת מאידיאולוגיה כנה (ולעתים אלטרואיסטית) או מנימוקים רציונאליים, בעוד ההצבעה של מזרחיים למפלגות ימין היא גחמה בלתי-רציונאלית הנובעת מאי-הבנה או משיבוש מחשבתי שיש לתהות על קנקנו. לאמיתו של דבר, שתי השאלות דומות מאוד ומשלימות: אם משחק הבחירות הוא משחק סכום-אפס, אזי כשצד אחד מצביע בניגוד לאינטרס שלו – או ששני הצדדים מצביעים לאותו מועמד או שגם הצד השני מצביע בניגוד לאינטרס שלו. 

השאלה היא, בתמצית: מדוע האשכנזים החילונים, האמידים-יחסית, בוחרים במפלגות פוליטיות המבקשות חלוקה מחדש של העושר בעוד המזרחיים, העניים יחסית, בוחרים במפלגות שאינן מבקשות זאת באותה מידה. אקדים ואומר כי רשימה קצרה זאת לא מצליחה למצוא פתרון מניח את הדעת לחידה, אלא רק לשלול פתרונות אחדים ואולי להציע באופן ראשוני היכן כדאי לחפש פתרון.

כמובן, ניסוח השאלה באופן הכתוב למעלה טומן בחובו קדם-הנחות, שיש לבררן היטב.

הפער העדתי

אני מניח כי אשכנזים הם אמידים-יחסית בהשוואה לבני עדות המזרח. הנחה זאת מבוססת, על פי רוב, על השוואת הנתונים הזמינים ביותר, אלו הנוגעים להכנסה חודשית ממוצעת ברוטו לשכיר או שכירה, משכר וממשכורת, בחלוקה לפי לאום, מוצא ומין. על פי נתוני מרכז אדווה שפורסמו בחודש מרץ 2019,[2] בראש טבלת השכר ב-2017 ניצבו גברים אשכנזים דור שני עם שכר ממוצע של 16,961 ש"ח; אחריהם גברים אשכנזים מדור ראשון שעלו עד 1989, עם 16,023 ש"ח; גברים מזרחיים דור שני, עם 13,291 ש"ח; גברים מזרחיים מדור ראשון שעלו עד 1989 עם 12,692 ש"ח; גברים אשכנזים שעלו החל מ-1990 עם 11,836 ש"ח; ונשים אשכנזיות דור ראשון שעלו עד 1989 עם 10,952 ש"ח.

לפי נתוני מרכז אדווה הפער בין גברים אשכנזים מדור שני לבין גברים מזרחיים מדור שני, שהוא אולי המשמעותי ביותר מבחינת השלכותיו החברתיות, קטן בעקביות במהלך השנים עד לעצירת המגמה לאחרונה.[3] ממצאים אלה עולים בקנה אחד עם ממצאיו של פרופ' מומי דהן, שעל פיהם יש מגמה כמעט רצופה מאז אמצע שנות התשעים של המאה העשרים ועד לסוף שנת 2011, של צמצום פער ההכנסות בין משקי בית משתי קבוצות המוצא (אירופה ואמריקה לעומת אסיה ואפריקה). בשנת 2011 עמד פער ההכנסה נטו על 27% וזאת לעומת כ-40% באמצע שנות התשעים. במקביל ניכרה התרחבות ברמת ההשכלה של יוצאי אסיה ואפריקה, שהייתה מהירה יותר מזו של ילידי ישראל שמוצאם מאירופה או מאמריקה. דהן מצא גם ירידה חדה של שיעור משקי הבית שמוצאם אסיה ואפריקה בשני העשירונים התחתונים ועלייה ניכרת בחלקם בעשירונים העליונים. בשנתיים האחרונות של התקופה הנחקרת השתווה לראשונה חלקה של קבוצת המוצא אסיה ואפריקה בעשירון העליון לחלקה באוכלוסייה. אף על פי כן, הפער עדיין לא נעלם, כאמור.[4]

למיטב ידיעתי אין בישראל די נתונים זמינים באשר לפערים על בסיס מוצא במידת העושר של משקי בית. במדינות ה-OECD  שבהן הדבר נחקר נמצא כי אי-השוויון בעושר של משקי בית גבוה מאי-השוויון בהכנסות, ולפיכך מתעורר החשש שהפערים העדתיים בישראל חמורים משידוע לנו. באופן כללי, אפשר להעיר, תיאורו השכיח של אי-שוויון כלכלי על סמך ההכנסות השנתיות של הפרט או משק הבית, ולא על סמך העושר המצטבר, יוצר אצל רובנו עיוותים בתפיסת המושגים עושר ועוני. למשל פנסיונר שבבעלותו דירות מגורים רבות המכניסות דמי שכירות צנועים יחסית ייחשב עני בהשוואה לבעל מקצוע חופשי שאין לו דירת מגורים בבעלותו, אולם הכנסתו ממשכורת גבוהה.

חישוב הפערים העדתיים במידת העושר של משקי בית, אילו היה הדבר בידינו, הוא חשוב במיוחד בהקשר הדברים הנוכחי משני טעמים. ראשית, התשתית החברתית-כלכלית בישראל נוטה יותר להתמקדות במידת העושר הצבור ולא בהכנסות השוטפות. הדבר מתבטא, בין השאר, בעושרם היחסי של אזרחי מדינת ישראל מבחינה זאת בהשוואה למצבם מבחינת ההכנסות השוטפות. התמ"ג לנפש בשנת 2018 בישראל (על בסיס נומינלי) הוא כ-40.8 אלף דולר לשנה. הוא אמנם גבוה בהשוואה עולמית, ואפילו גבוה מן הממוצע במדינות ה-OECD או מזה שבבריטניה, צרפת או יפן, ואולם היות שרמת המחירים בישראל גבוהה, ככל הנראה מחמת תחרותיות נמוכה וחסמי יבוא, במדידת "תמ"ג לנפש המותאם לכוח הקנייה" ישראל נמצאת מתחת לממוצע במדינות הOECD-, כאשר שכניה ברשימה הם קוריאה, ספרד, איטליה וניו-זילנד. לעומת זאת במדידת הנתון המכונה על ידי הלמ"ס "העושר הפיננסי נטו של חברי משקי בית" (כלומר שווי נכסיהם הפיננסיים, חלקי מספר הנפשות התקני),[5] מצבם של אזרחי ישראל מצוין. העושר הפיננסי נטו של מגזר משקי הבית לנפש על בסיס שווי כוח הקנייה בישראל הוא גבוה מן הממוצע במדינות הOECD-. לשם המחשה, בעוד התמ"ג לנפש בגרמניה או באוסטרליה גבוה מזה שבישראל (הן בערכים נומינליים והן בערכים של כוח קנייה), העושר הפיננסי נטו של חברי משקי בית בישראל גבוה יותר. שנית, ככל שהדברים נוגעים לחלוקה מחדש של עושר, שהוא נושא הרשימה הנוכחית, נודעת חשיבות מרובה לחלוקה מחדש של נכסי הון, כגון באמצעות מסי ירושה ומס רווחי הון. אם החשד, שעל פיו הפער העדתי חמור יותר באשר לעושר של משקי בית מאשר באשר להכנסות השוטפות, הוא נכון – נודעת לכך חשיבות מרובה לצורך ניתוח עמדותיהן של המפלגות הפוליטיות השונות.

הבוחר החציוני

אילו היינו רשאים להניח, לשם פשטות, שהבחירות לכנסת נסבות על שאלה אחת שיש בה בחירה חד-ממדית, השאלה עד כמה לחלק את העושר מחדש – כי העדפות המשתתפים לגביה הן חד-שיאיות (כלומר לכל אחד מן הבוחרים יש פתרון המועדף עליו, וככל שההצעה המרוחקת מפתרון זה מרוחקת יותר – הוא מעדיף אותה פחות) וכי הבחירות נערכות בין שני מועמדים (למשל ביבי או טיבי) על בסיס רוב דעות – העמדה שתיבחר היא עמדתו של הבוחר החציוני.[6] גם כשלא מתקיימים כל התנאים האלה, בנסיבות מסוימות האסטרטגיה של בחירת עמדה חציונית היא אסטרטגיה שולטת-חלש עבור כל אחד מהמועמדים. אילו היינו רשאים להוסיף ולהניח כי הבוחרים מעדיפים חלוקה מחדש ככל שהם עניים יותר (באופן מונוטוני)[7] – העמדה הנבחרת הייתה עמדתו של הבוחר שיכולתו הכלכלית היא חציונית.

זאת ועוד, היות שמידת אי-השוויון קשורה לפער שבין ההכנסה הממוצעת לבין ההכנסה החציונית (בין אם הוא מוגדר לפי מדד ג'יני ואם באמצעות היחס בין העושר החציוני לעושר הממוצע, כלומר הנגזרת של עקומת לורנץ באחוזון ה-50)[8], ניתן היה לשער כי ככל שאי-השוויון גדול יותר (ומרחקו של הממוצע מן החציון גדול יותר) כן תגבר הנטייה הציבורית לבחור במפלגות הדוגלות בחלוקה מחדש של העושר.[9]

ניתוח גס של דפוסי ההצבעה בארצות הברית, למשל, מלמד כי בדרך כלל נוטים עשירים ולבנים להצביע למפלגה הרפובליקאית ואילו עניים ואנשים ממגוון גזעי נוטים להצביע למפלגה הדמוקרטית. בבחירות המוקדמות לקונגרס האמריקאי בשנת 2018 היו 86.4% ממצביעי הרפובליקאים לבנים, אך רק 54.6% ממצביעי הדמוקרטים.[10] בקרב המצביעים שהכנסת משק הבית שהם חיים בו היא 75,000$ ומטה – יש רוב ניכר למצביעי המפלגה הדמוקרטית, אשר גדל והולך ככל שההכנסה קטנה יותר, ואילו בקרב המצביעים שהכנסת משק הבית שהם חיים בו היא מעל 75,000$ – יש רוב ניכר למצביעי המפלגה הרפובליקאית, אשר גדל והולך עם ההכנסה.[11] 15.8% ממצביעי הרפובליקאים חיים במשקי בית שהכנסתם 200,000$ לשנה ויותר, לעומת 11.6% ממצביעי הדמוקרטים.[12] המִתאם השלילי בין רמת הכנסה ובין הצבעה לדמוקרטים נחלש במדינות עשירות בארה"ב ומתחזק במדינות עניות, אולם הוא קיים בכל המדינות.[13] במחקר מקיף של כתב העתThe Atlantic על בסיס נתוני חברת השכר PayScale משנת 2012 (בחירות רומני-אובמה) נמצאו ממצאים דומים, גם במונחי שונות מוסברת על רקע משתנים דמוגרפיים נוספים (כגון נטייתם של נשים להצביע למפלגה הדמוקרטית).[14]

עם זאת הנתונים בישראל ובאחדות מן המדינות האחרות מראים שהמסקנה הלכאורית שאנשים אמידים (ובישראל אשכנזים חילונים) מצביעים למפלגות שאינן תומכות בחלוקה מחדש של העושר, בעוד עניים תומכים בחלוקה מחדש אינה מבוססת. אדרבא, עניים בישראל אינם בוחרים בחלוקה מחדש וגם בהתבוננות השוואתית ניתן להבחין בכך שבכלכלות בלתי-שוויוניות רבות מידת התמיכה בחלוקה מחדש נמוכה. השאלה מדוע כאלו הם פני הדברים מקבלת כמה תשובות חלופיות, ואולי מצטברות, שיידונו להלן.

מיהו אפוא הבוחר החציוני בישראל (מבחינת עושרו הצבור או הכנסתו השוטפת)? – לכך אין תשובה ישירה בנתונים זמינים. על פי נתוני הלמ"ס לשנת 2018, ניתן לחלק את האוכלוסייה בישראל לקבוצות האלה:

• ילידי אירופה ואמריקה שעלו לפני 1990 או מי שאביו יליד אירופה או אמריקה – 14.27%.
• ילידי ישראל שאביהם יליד ישראל – 33.92%.
• עולים מאירופה ומאמריקה מאז 1990 – 7.99%.
• ילידי אפריקה ואסיה או מי שאביו יליד אפריקה או אסיה – 17.76%.
• ערבים – 20.66%.
• אחרים – 4.50%.

היות שאין נתונים כלליים בדבר הפיזור של ההכנסות בכל אחת מקבוצות המשנה, אי-אפשר להסיק מנתונים אלה מיהו הבוחר החציוני, אולם ברור למדי שהוא אינו יליד אירופה ואמריקה שעלה לפני 1990 או מי שאביו יליד אירופה או אמריקה ("אשכנזי") ואינו ערבי. סיכוי גבוה שהוא אחד מאלה: יהודי יליד אפריקה או אסיה, יהודי שאביו יליד אפריקה או אסיה, ישראלי שאביו ישראלי (ואין לנו מידע על זיהויו העדתי) או עולה מאירופה או מאמריקה מאז 1990 (במקרה הטיפוסי, עולה ממדינות חבר העמים).

היות ששיעור ההשתתפות בבחירות, בכל מדינות העולם, נמוך יותר בקרב אוכלוסיות עניות, הבוחר החציוני אמיד מן האדם החציוני באוכלוסייה כולה.[15] הדברים נכונים גם באשר לבחירות בישראל, כלומר שיעורי הצבעה גבוהים יותר מאפיינים את היישובים באשכולות הגבוהים יותר מבחינה חברתית-כלכלית, הן ביישובים היהודיים והן ביישובים הערביים,[16] אולם זאת – בחריג אחד: האוכלוסייה החרדית, המסווגת כענייה מבחינת רמת ההכנסה, אך בעלת מאפיינים שונים מאוכלוסיות עניות מבחינות אחרות (כגון תוחלת חיים, שיעור עבריינות) משתתפת בבחירות בשיעורים גבוהים יותר מאשר האוכלוסייה הכללית. בבחירות שנערכו בחודש ספטמבר 2019 היה שיעור ההצבעה גבוה מ-71% בקרב תושבי שלושת האשכולות העליונים של היישובים בישראל, אך רק 59% בקרב תושבי האשכול הרביעי (שיש בו חרדים מעטים).[17]

זאת ועוד ככל שהדברים נוגעים למדיניות חלוקתית, יש להבחין לפעמים בין בעלי זכות ההצבעה לבין המשתתפים במשק הכלכלי. אם, למשל, מדיניות חלוקתית משפיעה על מהגרי עבודה שאינם משתתפים בבחירות לכנסת, לפעמים החציון מקרב הבוחרים יתקרב לממוצע מקרב בעלי ההכנסות. הדבר מסביר מצבים שבהם חרף אי-שוויון ניכר בין הבוחרים, הם מצביעים נגד חלוקה מחדש של רכוש והכנסות. הסיבה לכך היא שהמצביע החציוני, שהוא אמנם עני יחסית לממוצע של חבריו המצביעים, הוא אמיד לעומת כלל משתתפי המשק.

אף על פי כן, סביר להניח, על רקע הפילוח המפורט לעיל, שהבוחר החציוני אינו "אשכנזי" ואינו ערבי.

ההצבעה למפלגות של ימין ושמאל כלכלי

אין ברשותי נתונים זמינים לבחינת המתאם בין רמת ההכנסה או מידת העושר הצבור של המצביע לבין דפוס ההצבעה שלו. ה-proxy הזמין ביותר לבדיקת שאלה זאת היא התושבות של המצביע ביישוב כלשהו (על פי הקלפי שהוא מצביע בה) ודירוגו של היישוב הזה באשכול חברתי-כלכלי, על סמך "אפיון יחידות גיאוגרפיות וסיווגן לפי הרמה החברתית-כלכלית של האוכלוסייה בשנת 2015" שנעשה על ידי הלמ"ס.

נתונים להלן שיעורי ההצבעה לאחדות מן המפלגות שהתמודדו בבחירות שנערכו בספטמבר 2019 (בעיקר אלו שאינן סקטוריאליות מובהקות, כגון הרשימה המשותפת והמפלגות הדתיות), ואשר נתפסו בציבור כבעלות אמירה ימנית או שמאלית מבחינת עמדתן בסוגיות כלכליות. הטבלה מציגה את שיעור ההצבעה לכל מפלגה (באחוזים ממאה), מתוך סך הקולות באשכול חברתי-כלכלי:[18]

אשכול חברתי כלכלי	1	2	3	4	5	6	7	8	9	10
העבודה – גשר	0.6	1.2	2.8	3.6	3.8	4.6	6.3	7.6	7.7	5.4
מרצ / מחנה דמוק'	0.6	1.2	2.4	2.6	2.1	2.3	4.3	7.7	11.4	10.0
הליכוד	2.8	10.4	20.6	29.2	39.6	39.9	32.5	23.5	15.8	17.2

 

נתונים אלה מדברים בעד עצמם. באופן כללי, ובהתעלם ממפלגות סקטוריאליות ומפלגות שמדיניותן הכלכלית-חברתית קשה לסיווג, אזרחי ישראל האמידים-יחסית נוטים להצביע למפלגות המציגות את עצמן כנוטות לשמאל הכלכלי-חברתי. והיפוכו: מצביעי הליכוד הם בדרך כלל משכבות המעמד הבינוני או הבינוני-נמוך.[19]

הסבר ראשון: נשף מסכות

בעשרות השנים האחרונות, כאשר ראשנו סחרחר מהישגי הכלכלה ההתנהגותית, אנו שוכחים לרוב שבהקשרים רבים נוטים מקבלי ההחלטות להיות רציונאליים. בין השאר מסתבר כי אנשים דווקא אינם אדישים לשיפוט מפוכח של מצבם הכלכלי, וכי שנאת הסיכון שלהם ככל הנראה גדלה מעט ככל שהכנסתם הפנויה קטנה,[20] בתנאי שאין הם סובלים מעוני קיצוני, שאזי הם נוטים להיות מחבבי סיכונים.[21]

רווחת הדעה שהאשכנזים החילונים מצביעים למפלגות הנחזות כמפלגות שמאל משום שהם משכילים להבין כי לאמיתו של דבר האג'נדה שלהם משרתת את המעמדות המבוססים בדרכי עקיפין, תוך השתקת מחאה חברתית. לעתים קרובות דעה זאת נתמכת בניתוח של נטל המס המוטל על אזרחי מדינת ישראל: הן היקפו הכולל והן חלוקתו על פי פלחי אוכלוסייה. הווה אומר, היות שמקובל לחשוב כי נטל מס גבוה מקדם שוויון אולם עלול לדכא צמיחה כלכלית, לעודד העלמות מיסים ולגרום לבריחת הון, מתמקד הוויכוח על חלוקה מחדש של העושר, לעתים מזומנות, בוויכוח על נטל המס.

הסברה המקובלת כי נטל המס הוא על פי רוב פרוגרסיבי שנויה במחלוקת. בסוף שנת 2019 פרסמו Saez  & Zucman מחקר מקיף,[22] המבסס לדעתם את הטענה כי נטל המס הנוגע לעשירים במיוחד (400 המשפחות העשירות ביותר בארה"ב בשנת 2018) ירד לרמה הנמוכה ביותר מזה כמאה שנים. קבוצה קטנה זאת של נישומים היא חשובה במיוחד משום שהיא לבדה מחזיקה ברכוש ששוויו יותר משל 60 האחוזונים התחתונים של משקי הבית בארה"ב, בעוד האלפיון העליון של משקי הבית מחזיק ברכוש ששוויו עולה על זה של 80 האחוזונים התחתונים של משקי הבית. החידוש במחקרם של Saez  & Zucman הוא שהם מוסיפים לנתונים הרגילים, המתמקדים במדרגות מס ההכנסה, את כלל המסים השלטוניים הפדרליים, המדינתיים והמקומיים, לרבות מס חברות, מס רווחי הון, מסים עקיפים, היטלים ואגרות. הם מראים כי מיסוי רווחי הון צומצם,[23] ודרכי ההתחמקות ממס באמצעות פעילות גלובלית השתכללו. התוצאה הסופית היא, כלשונם, שנטל המס שבו נושאים ביליונרים (מיליארדרים, בכינוי המקובל בישראל) נמוך מזה המוטל על מזכיריהם ונהגיהם: שיעור המס האפקטיבי הממוצע בקרב העשירים מאוד הוא 23% מהכנסותיהם, בהשוואה ל24.2% בקרב החציון התחתון של משקי הבית בארה"ב.[24]

דעה נפוצה בקרב ישראלים רבים היא כי נטל המס בישראל גבוה במיוחד. באשר לעשרות השנים האחרונות (שברובן היה השלטון בידי מפלגות ימין) דעה זאת אינה מבוססת, לפחות ככל שהיא נוגעת להשוואה למקובל במדינות המפותחות. נטל המס הישיר המדווח בישראל, ובפרט מס על עבודה, נמוך מן הממוצע במדינות ה-OECD. שיעור המס על עבודה בישראל עמד ב-2017 על 22%, בעוד הממוצע במדינות הארגון עמד על כ-33%. נתון זה אינו מדויק משום שאינו כולל את שיעור הפרשות העובדים לפנסיה, אשר במדינות ה-OECD נחשבות מס, ובישראל אינן מחושבות כמס. תיקון הבדל חישובי זה יעלה את הנתונים הישראליים, אך לא יביא אותם לשיעורי המס על עבודה ביתר מדינות הארגון. לעומת זאת נטל המסים העקיפים המוטלים על צריכה גבוה למדי, ועל כן נטל המס הכולל נמוך אך במעט מן הממוצע: כ-31% מן התמ"ג (לא כולל הפרשות עובדים לפנסיה) בעוד הנטל הממוצע במדינות ה-OECD עומד על 34% מן התמ"ג. ההערכות המקובלות אומרות כי אם נכלול את הפרשות העובדים לפנסיה בחישוב נטל המס, יהיה נטל המס הכולל בישראל דומה לממוצע במדינות ה-OECD.

המסים על עבודה בישראל פרוגרסיביים יותר מן המקובל במדינות ה-OECD, כלומר "מדרגות המס" מרווחות יותר ומגיעות למס שולי גבוה למדי. ואולם, המסים העקיפים מהווים בישראל מקור הכנסה משמעותי יותר של המדינה מגביית מסים – 38% מכלל המסים הנגבים, בהשוואה ל- 17% בארה"ב, למשל, או 27.5% בגרמניה. משמעות הדבר היא כי שיטת המיסוי הכוללת בישראל אינה פרוגרסיבית במידה המקובלת במדינות ה-OECD. הסיבה לכך היא שמסים עקיפים, המוטלים על צריכה, נוטים להיות רגרסיביים, שהרי העניים נוטים לצרוך אחוז גדול יותר של הכנסתם הפנויה מן העשירים.

מנקודת ראות היסטורית עד 1967 היה נטל המס בישראל נמוך למדי, פחות מ25% מן התמ"ג. לאחר מכן הוא עלה בחדות, בעיקר בגלל העלייה בתקציב הביטחון, בקצבאות ובהשקעה בתשתית, עד שבאמצע שנות השבעים הגיע שיעור מס ההכנסה על יחידים בעלי הכנסה גבוהה, כולל מלוות חובה, לרמות של 80% ויותר. בשלב זה הונהג מע"מ (בשנת 1976, בתחילה בשיעור של 8% בלבד), וכך נותר נטל המס הכולל גבוה, אולם חלקו הוטל כעת על צריכה ולא על עבודה. נטל המס הכולל הגיע עד לכדי כ-45% מן התמ"ג בראשית שנות השמונים. החל משנת 1985 ועד 2011 חלה ירידה הדרגתית בנטל המס, אשר נבלמה מאז אותה שנה. הופחתו שיעורי המס על יחידים, שיעורי המס על חברות ונטל תשלומי הביטוח הלאומי על המעסיקים. באמצע שנות השמונים הופחת המס השולי מ-60% ל-48% ומס החברות הופחת משיעורים של 55%-65% לרמה של 45%. בתקופת השנים 2003-2011 הופחת שוב מס ההכנסה השולי, מ-48% ל-44%, ואילו מס החברות הופחת משיעור של 30% ל-23%. מאז שנת 2012 חלה עלייה מסוימת בשיעורי המס ובנטל המס הכולל. מס ההכנסה השולי עלה למעלה מ-50% ונוספה לו הגדלת-מה בשיעורי דמי הביטוח הלאומי ודמי ביטוח בריאות.

על רקע נתונים אלה קשה לבסס את הטענה שהאשכנזים החילונים מצביעים למפלגות שמאל משום שהן מקדמות באופן סמוי את האינטרסים שלהם. אמנם המיסוי בישראל אינו פרוגרסיבי במיוחד, בסטנדרטים מערביים, באופן המשרת את הציבור האמיד.

אבל דומה שהאחראיות למצב דברים זה הן מפלגות הימין, בשנים שבהן היו בשלטון (גח"ל והליכוד).

זאת ועוד, כדי לקבל את התשובה שהאשכנזים החילונים מצביעים למפלגות "שמאל" משום שהם משכילים להבין שהאידיאולוגיה השמאלנית אינה אלא מסווה למדיניות קפיטליסטית, אנחנו צריכים להניח גם את ההנחה המשלימה: שהמזרחיים מצביעים למפלגות ה"ימין" משום שגם הם מבינים שאידיאולוגיית השוק החופשי אינה אלא מסווה למדיניות סוציאליסטית. אילו מפלגות הימין היו משרתות את האינטרסים של מי שמתנגד לחלוקה מחדש של העושר טוב יותר ממפלגות השמאל, היינו מצפים שהאשכנזים החילונים יצביעו להן ולא המזרחיים. ברם, על פי החשיבה הסטריאוטיפית, המשמשת חממה לטיעונים אלה, קל לנו יותר לתאר את האשכנזים החילונים כנוכלים מתוחכמים מאשר את המזרחיים. התשובה הזאת מניחה אפוא כמה דברים: שמפלגות הימין משרתות את העניים ומפלגות השמאל משרתות את העשירים, שכל המפלגות משקרות בעניין זה ומציגות מצג הפוך, שכל המצביעים מבינים את השקר, וכי אף על פי כן הוא מוסיף להתקיים בזירה הציבורית. קיומו של נשף מסכות כזה, הנמשך עשרות שנים בלי להיחשף, נראה בעיניי אירוע פנטסטי כל כך שלא הייתי מעלה אותו כלל אלמלא מצאתי בספרות אנשים המתייחסים אליו ברצינות.

הסבר שני: הבוחרים אינם חומרניים

התשובה המתבקשת אפוא לשאלה שבכותרת היא שבניגוד להנחות המוצא של תאורמת הבוחר החציוני, החלטות הבוחר הן רב-ממדיות, ולפעמים הן אכן מנוגדות לאינטרס הכלכלי שלו. בפרט ייתכן בהחלט כי דפוסי ההצבעה במדינת ישראל תלויים בעיקר ב"פוליטיקה של זהויות", בהשתייכות לאחד מן ה"שבטים" שנשיא המדינה ריבלין דיבר עליהם בסמוך לראשית תקופת כהונתו, או מכל מקום בשיקולים שאינם נוגעים למאבקים שבין קבוצות לחץ כלכליות דווקא.[25] כאשר השסעים החברתיים הבלתי-כלכליים משמעותיים יותר מן השסעים הכלכליים, ממילא איננו מצפים למצוא אישוש לתאורמת הבוחר החציוני.[26]

De la O & Rodden חקרו בפרט את ההשפעה שיש למידת הדתיות על נטייתם של עניים במדינות שונות להצביע למפלגות המתנגדות לחלוקה מחדש של עושר, וזאת על רקע נתונים קודמים המראים כי בהשוואה בינלאומית, ככל שמדינה היא דתית יותר (על פי מדידת שיעור ההשתתפות בטקסים דתיים והצהרה על אמונה באל) כך יש בה תמיכה נמוכה יותר בחלוקה מחדש של עושר.[27] לשיטתם שלהם הם מבקשים לבחון את השאלה אם אמנם "הדת היא האופיום של ההמונים",[28] כלומר הם מתמקדים בחוסר הרציונאליות של העניים בכך שאין הם דורשים חלוקה מחדש של העושר. על פי ממצאיהם, דפוסי ההצבעה במדינות רבות שיש בהן שיטת הצבעה יחסית מראים כי בקרב דתיים נעלמת הקורלציה ההפוכה שבין רמת ההשתכרות לבין ההצבעה למפלגות המעודדות חלוקה מחדש של עושר. [29]

עשור לאחר מחקרם של De la O & Rodden, מצא סקר מכון Brookings כי מצביעי המפלגה הרפובליקאית בשנת 2018 היו במובהק דתיים יותר ממצביעי המפלגה הדמוקרטית: 16.9% מהם מסרו כי הם משתתפים בטקס דתי יותר מפעם בשבוע, לעומת 9.4% מקרב מצביעי המפלגה הדמוקרטית; 35.6% דיווחו על השתתפות פעם בשבוע, לעומת 21% בקרב מצביעי הדמוקרטים; 14.9% משתתפים "פעמים אחדות בחודש" לעומת 13.7% בקרב מצביעי הדמוקרטים; 21.9% – "פעמים אחדות בשנה" לעומת 27% בקרב מצביעי הדמוקרטים; ורק 10.6% מסרו כי לעולם אין הם משתתפים בטקס דתי לעומת 28.9% בקרב מצביעי הדמוקרטים.[30]

בתור הסבר כללי, ההסבר של De la O & Rodden ושל מכון Brookings מצריך עיון משום שלא ברור מה הקשר בין דת ומסורת ובין הצבעה למפלגות פוליטיות המזוהות עם הימין הכלכלי. השאלה נשאלת בפרט לגבי הנצרות, שיש בה, באופן היסטורי, אלמנטים סוציאליסטים מובהקים, עד כדי הערצת העניים ויתרונם הרוחני,[31] ופחות לגבי היהדות[32] והאסלאם, ברם בכל הדתות קל למצוא תימוכין בעזרה לחלש, מחויבות גדולה של קהילות לדאוג לרווחת הפרט וערכים שמשמעותם הכלכלית היא חלוקה מחדש של העושר הגשמי. במדינת ישראל, בפרט, ברור לגמרי שאוכלוסיות דתיות הן בעלות משפחות גדולות-יחסית, והאינטרס הכלכלי שלהם הוא הרחבת מדיניות הקצבאות וכן סבסוד חינוך ודיור. אף אחת מן הקבוצות החברתיות החיות בישראל אינה מנועה מבחינה דתית מלתמוך בחלוקה מחדש של משאבים, בסובסידיות או בקצבאות, וככל שמדובר באינטרס חומרי של בני הקבוצה – לא ברור מדוע ערכים דתיים ישנו את דפוס ההצבעה.

משה שעיו הציע הסבר קרוב המתמקד בפסיכולוגיה הקולקטיבית של הבוחרים, ובייחוד בשאלת ההזדהות הלאומית.[33] הוא מתאר שיווי-משקל,[34] שבו הזהות הקבוצתית והעמדה בשאלת החלוקה מחדש של עושר נקבעות אנדוגנית אהדדי, כלומר: הזדהות עם קבוצה מסוימת מביאה לבחירה פוליטית, והתוצאה המצטברת של בחירות פוליטיות משליכה בתורה על שאלת הזהות. הוא מתבסס על נתונים מתחום הפסיכולוגיה החברתית, הן ברמת המיקרו והן ברמת ההשוואה הבין-מדינתית,[35] ומראה כי הזדהות לאומית שכיחה יותר בקרב עניים ומפחיתה את התמיכה בחלוקה מחדש. בהשוואה בין דמוקרטיות שונות נמצא מתאם שלילי בין הזדהות לאומית לבין רמת חלוקת מחדש של עושר. לשם המחשה, עובדי צווארון כחול אמריקאים גאים יותר בזהותם הלאומית ממקביליהם בגרמניה. דווקא עלייה באי-שוויון תגרום להם להזדהות כאמריקאים ולא כעובדי צווארון כחול, כנראה משום שהזדהות מעמדית לא תספק אותם מבחינה פסיכולוגית. יש במודל של שעיו כדי לספק הסבר אפשרי לתופעות שאירעו מאוחר יותר, כגון הצלחתו האלקטורלית של טראמפ בארה"ב (שנבנה מהעדפת מצביעיו את הזהות הלאומית-הלבנה על פני הזהות המעמדית) ואולי אף ה-Brexit בבריטניה: בשני המקרים שולבה ההזדהות הלאומית (שלא לומר שנאת זרים) בהצבעה למדיניות כלכלית שמרנית במשק המקומי.

המנגנון הפסיכולוגי שניתן להציע על סמך המודל של שעיו פועל אפוא כדלקמן: העניים מעדיפים להדחיק את זהותם המעמדית ולשאוב נחמה וגאווה מהזדהותם הלאומית. משום כך הם נמנעים מלהצביע למפלגות הדורשות חלוקה מחדש של העושר, שרק נותנות להם תזכורת בלתי-נעימה בדבר חולשתם שלהם. מנגנון זה, המייחס למצביעי הימין מידה לא מועטה של תמימות (עד כדי טיפשות ממש), אינו מסביר מדוע בני שכבות מבוססות מצביעים למפלגות השמאל. מהו הניתוח הפסיכולוגי המשלים, המסביר את התנהגותם של מרבית מצביעי מרצ, שבאו מקרב העשירונים העליונים? מדוע נוח להם, פסיכולוגית, להזדהות עם העניים?

מדרש פליאה

שללנו את השערת "נשף המסכות", כלומר את הסברה שמפלגות הימין משרתות את העניים ואילו מפלגות השמאל משרתות, לאמיתו של דבר, את העשירים; שכל המפלגות משקרות בעניין זה ומציגות מצג הפוך; שהמצביעים משני הצדדים מבינים את השקר, וכי אף על פי כן הוא מוסיף להתקיים בזירה הציבורית. ההצעה לקשור בין דפוס הצבעה ובין זיקה לדת ולמסורת נותרה לא ברורה, שכן לא ברור מדוע מסורתיות דתית (יהודית) מחייבת קפיטליזם. גם הטענה שהעניים נמנעים מלהצביע למפלגות הדורשות חלוקה מחדש של העושר – משום שאינם מעוניינים להזכיר את חולשתם הכלכלית ומעדיפים להתגאות בזהותם הלאומית – אינה עונה לשאלה שבכותרת כי אינה מסבירה מדוע העשירים מצביעים למפלגות השמאל.

אפשר להבחין בכך שהצגת השאלה כממוקדת בדפוס ההצבעה של העניים הפנתה את תשומת הלב לפתרונות בלתי-קבילים. הן ההשערה המתייחסת לדת ולמסורת והן זאת המתייחסת להזדהות לאומית הניחו כי יש להסביר את חוסר-הרציונאליות הנחזית של עניים המצביעים למפלגות של ימין כלכלי, בעוד הצבעה של עשירים למפלגות שמאל כלכלי אינה טעונה הסבר כלל. מה שחסר, אם כן, הוא הבנה טובה יותר של הפסיכולוגיה של העשירים, ובישראל – של האשכנזים החילונים. אם העניים אמנם מעדיפים שלא לחשוב על נחיתותם הכלכלית, כפי שמשער שעיו, מהו הדבר שהעשירים מעדיפים להדחיק? מהי החולשה שלהם, שכדי לא לחשוב עליה הם מוכנים להקריב את טובתם החומרית?

הסבר אפשרי חלקי הוא רגשי האשמה הקולקטיבית של אנשים הגונים, שמוצאם ממשפחות מבוססות, בשל הפריבילגיות שהם נהנים מהן. כידוע, החשיבה הסוציאליסטית הונעה מראשיתה בידי בעלי רגשות כאלה, ורבים מן המרכסיסטים, האנרכיסטים והנרודניקים של המאה ה-19 (לרבות קרל מרקס, פרדריך אנגלס, הסופר לב טולסטוי, מיכאיל בקונין ואחרים) הפגינו רצון להתנער מזיהויים כבני שכבות מבוססות. תחושת אשמה בשל עושר היא כנראה גורם חשוב גם בהבנת הצביעות של אותן שכבות חברתיות המפגינות הזדהות עם העניים חרף ניהול אורח חיים עשיר – אלו המכונות לפעמים בלעג latte liberals (בארה״ב), Champagne socialists (בבריטניה), gauche caviar (בצרפת) ו-salonsozialist (בגרמניה). לעתים, נטמעה בתחושות אשמה אלה גם תחושת אשמה גזעית או עדתית כלפי בני גזעים שקופחו בתקופה הקולוניאלית או לאחריה.[36] הסבר זה עשוי לנמק את ההיפוך המושלם בעמדות הצדדים השונים: העניים אינם רוצים להזדהות ככאלה, משום שבכך הם חשים חולשה, ואילו העשירים אינם חפצים בזיהוים כעשירים, משום שהדבר מעורר בהם רגשות אשמה.

השערה אוהדת פחות, הטעונה אף היא בדיקה, היא שהעשירים מעדיפים דיסוציאציה מן התרבות המקומית שלהם. בריטים אמידים, למשל, מתביישים במבטא, בקוד ההתנהגות, בסמלים ובסממני הזהות של אחיהם לאי. הם אינם מזדהים, דווקא, עם בני מעמדם במדינות אחרות, אך הם מעדיפים להזדהות בארצם שלהם כאנשי העולם הגדול, המחויבים לערכים אוניברסליים. ייתכן שגם העשירים המקומיים, בדומה להם, ממשיכים במידת מה את דרכם של הצדוקים העשירים מתקופת הבית השני: דוברי יוונית ובקיאים בתרבות ההלניסטית, משתפי פעולה עם הרומאים, מתנגדים לתורה שבעל-פה ולאמונה בשכר ועונש בעולם הבא, ובמיוחד – נכונים לשאת במחיר תמורת מאמציהם להתבדל מן ההמון. וכך תיאר את הצדוקים יוסף בן מתתיהו: "האהבה שרויה בין הפרושים לבין עצמם, והם מוקירים מאד את האחדות כעילוי הטוב ביותר. ואילו אצל הצדוקים לבם גס גם ביחסים שבינם לבין עצמם, וביחסם עם עמי הארץ הם גסים כמו לנכרים".^[37] ואולי דווקא גסות זאת מעוררת, באורח פרדוכסלי משהו, דפוס הצבעה הנוטה לאינטרסים של העניים.

לא מן הנמנע כי הרצון העז להתבדל מן העניים המקומיים והסלידה הפיזית-ממש מן המראות ומן הריחות המקומיים הם המביאים את העשירים לידי התגאות באתיקה אוניברסלית וסימון עצמם בתור נאורים וסובלניים. הדאגה לעניים יכולה להיות דרכם להדגיש את עליונותם, ולשרת בכך צורך עמוק שבשלו הם מוכנים למחול אפילו על טובתם הגשמית. כשם שסובלנות לאחר היא לעתים דרכו של החזק למסד ולקבע את ההיררכיה של יחסי הכוחות שבמסגרתם הוא מעניק הגנה לשונה,^[38] וכשם שמתן צדקה (או כל פעילות אלטרואיסטית אחרת) נובע ממניעים מעורבים, הכוללים גם את רצונו של המעניק באישוש מעמדו שלו,^[39] כך גם הצבעה עבור חלוקה-מחדש (מתונה) של העושר משרתת את הצרכים המעמדיים של העשירים.

בני השכבות האמידות במדינת ישראל, בפרט, ממשיכים מן הבחינה הזאת את המסורת של "שלילת הגלות" של הציונות החילונית בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 לסה"נ. במסורת זאת נמהלה תחושת בושה של יהודים אירופאים מאחיהם בעלי החזות היהודית מדי, ורצון עז להתבדל מהם. כך כתב בעניין זה ישראל חיים טביוב: "להפוך משורש את מנהגי הגלות שבהם נושן עמנו במשך אלפים שנה! הגלות, הגיטה, למדו את עמנו את חיבוב העבדות, את הזחילה, את ההתבטלות, את הכחדת העצמיות […] הן תכלית הציוניות היא לטהר ולצרף את היהדות האמתית מהחלאה והטינופת של הגלות, של הגיטה […] רוח הגיטה דורשת מיתה רוחנית; והציוניות שהיא התחדשות בעם והיהדות דורשת חיים! רוח הגיטה דורשת ז'רגון, 'חדרים' מעופשים […] עסקים נבזים, צדקה שתכליתה להרבות קבצנים, גבות כפופים ומוחות עקומים, אי־טבעיות ואי־כבוד, בערות והזיה וכו' וכו'; והציוניות דורשת לטאטא במטאטא השמד את כל הסחי והטנופת האלה".^[40]

ייתכן שבתמורה להתרחקות מן "הסחי והטינופת" המקומיים מוכנים האשכנזים החילוניים, כמו גם בני מעמדם במדינות מערביות אחרות, לבחור בחלוקה מחדש של העוני, במידה שאיננה מסכנת אותם ממש, אולם מקבעת את מעמדם בעיני עצמם ובעיני אחרים כעליונים מבחינה מוסרית וכלכלית

השערות אלה אינן בדוקות לפי שעה, אך נדמה שהן טעונות בדיקה. מכל מקום, את השאלה שבכותרת  אי-אפשר לעניות דעתי לפתור בלי לבדוק השערות אלה ודומותיהן.

 

---

[1] ברוך קימרלינג, קץ שלטון האחוסלים (2001).

[2] שלמה סבירסקי, אתי קונור־אטיאס ואביב ליברמן, תמונת מצב חברתית 2018 (מרכז אדווה, 2019).

[3] שלמה סבירסקי, אתי קונור־אטיאס ואביב ליברמן, תמונת מצב חברתית 2017 (מרכז אדווה, 2018).

[4] מומי דהן, האם כור ההיתוך הצליח בשדה הכלכלי? (המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2013).

[5] נפש תקנית היא יחידה במשק הבית שהוצאותיה נאמדו בהתחשב במשקל הכלכלי הפוחת של כל נפש נוספת. מספר ה"נפשות התקניות" מחושב בישראל לעתים קרובות (למשל, על ידי המוסד לביטוח לאומי) על פי טבלה ותיקה, המייחסת לילדים תוספת שולית גבוהה יחסית של הוצאות (שיטה זאת נקראת "שיטת אנגל"), בעוד במדינות הOECD- נהוג לחשבו כשורש ריבועי של מספר הנפשות במשפחה.

[6] אביעד חפץ, חשיבה אסטרטגית, תורת המשחקים ושימושיה בכלכלה ובניהול 62-61 (מהדורה שנייה, 2014).

[7] Allan H. Meltzer & Scott F. Richard, A Rational Theory of the Size of Government, 89(5) J. of Political Economy 914 (1981).

[8] לתועלת הקוראים שאינם מצויים בתחומי הכלכלה, נבהיר כי מדד ג'יני מחושב באופן הזה: ראשית משרטטים מערכת צירים שבציר האופקי שלה החלק המצטבר באוכלוסייה, המסודר על פי סדר ההכנסות השנתיות מאפס עד 1 (למשל הנקודה 0.2 מציינת את כלל התושבים, מן העני ביותר ועד לתושב שבסוף האחוזון ה-20 באוכלוסייה, כשהיא מסומנת מלמטה). בציר האנכי מסמנים את החלק היחסי המצטבר מכלל ההכנסות השנתיות של האוכלוסייה (למשל הנקודה <0.1,0.2> מבטאת את הטענה ש-20% העניים ביותר באוכלוסייה משתכרים בשנה 10% מכלל ההכנסות של כלל התושבים). עקומה זאת נקראת "עקומת לורנץ". בתנאי שוויון מושלם, כלומר כשכל התושבים משתכרים בדיוק אותו סכום, עקומת לורנץ תהיה קו ישר בזווית π/4, כלומר העובר דרך הנקודות <0.1,0.1>, <0.2,0.2> וכן הלאה (נכנה קו זה "קו השוויון"). מדד ג'יני הוא חלקו היחסי של השטח הכלוא בין עקומת לורנץ באותה אוכלוסייה ובין קו השוויון בכלל השטח הכלוא בין קו השוויון לשני הצירים.

[9] Carles Boix, Democracy and Redistribution (2003).

[10] Elaine Kamarck and Alexander R. Podkul, Political Polarization and Voters in the 2018 Congressional Primaries, The Brookings Inst., 23.10.2018, second section: "The 2018 Primaries Project: The Demographics of Primary Voters", Figure 3, https://www.brookings.edu/research/the-2018-primaries-project-the-demographics-of-primary-voters/#footnote-2 .

[11] שם, Figure 6. באופן מעניין, דפוס ההצבעה מתהפך, כלומר הרוב הדמוקרטי הופך למיעוט, בסמוך לבוחר החציוני, זה שהכנסתו כ75,000$ (אשר, כמוסבר בהערה 15 להלן, גבוהה מזאת של האדם החציוני באוכלוסייה כולה, מחמת שיעור ההצבעה הנמוך בקרב עניים).

[12] שם.

[13] Andrew Gelman, Boris Shor, Joseph Bafumi & David Park, Rich State, Poor State, Red State, Blue State: What’s the Matter with Connecticut? 2 Quarterly Journal of Political Science 345–367 (2007).

[14] Derek Thompson, Does Your Wage Predict Your Vote?, The Atlantic, 5.11.2012, https://www.theatlantic.com/business/archive/2012/11/does-your-wage-predict-your-vote/264541/.

 

[15] בעוד ההכנסה החציונית של משק בית בארה"ב, דרך משל, היא 60,309$ לפי הנתונים הממשלתיים Kayla Fontenot, Jessica Semega, & Melissa Kollar, Income and Poverty in the United States: 2017  (U.S. Census Bureau Sept. 2018), https://www.census.gov/data/tables/2018/demo/income-poverty/p60-263.html), למעלה ממחצית הבוחרים הם בעלי הכנסה שנתית העולה על 75,000$: ראו Political Polarization and Voters in the 2018 Congressional Primaries, לעיל ה"ש 10, טקסט להערת שוליים 2 וכן Figures 6a-6b.

[16] ניר אטמור ואסף שפירא, השתתפות בבחירות 2019 – מגמות וניתוח ממצאים (המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2019), https://www.idi.org.il/articles/26568.

[17] ירון הופמן-דישון, הבחירות לכנסת ה-22: ניתוח הצבעה לפי אשכול חברתי-כלכלי של יישובים ושכונות והשוואה לתוצאות הבחירות לכנסת ה-21 (מרכז אדווה, 2019), https://adva.org/wp-content/uploads/2019/09/bchirot2019-september-socioeconomic-3.pdf. על פי הנתונים שם היה אחוז ההצבעה בקרב תושבי האשכולות הבאים כדלקמן:

 

אשכול	1	2	3	4	5	6	7	8	9	10
אחוז	63%	62%	60%	59%	62%	65%	68%	71%	72%	71%

 

[18] על סמך נתוני מרכז אדווה, שם.

[19] יתירה מזאת, מרצ, אשר יתכן לסבור כי המאפיינים הסוציאליסטים בתדמיתה בולטים יותר מאשר אלו של מפלגת העבודה, מושכת בעליל שיעור גבוה עוד יותר של מצביעים מן העשירונים המבוססים-יחסית (התשיעי והעשירי).

[20] Catalina Franco, Poverty, Risk Aversion, and Inconsistent Choices, Working Paper, University of Michigan, 21.4.2015, https://catalinafranco.com/wp-content/uploads/2018/09/Poverty-inconsistent-choices-and-risk-aversion.pdf; Leandro S. Carvalho, Stephan Meier & Stephanie W. Wang, Poverty and Economic Decision-Making: Evidence from Changes in Financial Resources at Payday, 106(2) Am. Econ. Rev. 260 (2016).

[21] Michael Kamoyo, Albert Makochekanwa, The Impact of Poverty, Risk Aversion and Time Preference on Maize Marketing Channel Choice Decisions: the Case of Zvimba and Makonde Districts of Zimbabwe, 57 (3-4) Agrikon 233 (2018); Marco Castillo, Ragan Petrie, Chenna Reddy Cotla, Maximo Torero, Understanding the Risk Preferences of the Poor, Working Paper, June 2017, Texas A&M University, PMorgan Chase Institute Washington DC, World Bank Washington DC, http://conference.iza.org/conference_files/VWPreferences_2017/castillo_m21531.pdf.

[22] Emmanuel Saez & Gabriel Zucman, The Triumph of Injustice: How the Rich Dodge Taxes and How to Make Them Pay (2019).

[23] למשל, באמצעות Tax Cuts and Jobs Act בשנת 2017, שהפחית את שיעור מס החברות מ35% ל21%.

[24] לשם השוואה, בשנת 1980 נשאו 400 המשפחות העשירות ביותר בארה"ב בנטל מס של 47% מהכנסותיהם ואילו בשנת 1960 – 56%. לאורך תקופה זאת כמעט לא השתנה נטל המס של החציון הנמוך של משקי בית.

[25] John E. Roemer, Why the Poor do not Expropriate the Rich: An old Argument in New Garb, 70 J. of Public Economics, 399 (1998).

[26] Kenneth Scheve & David Stasavage, Wealth Inequality and Democracy, 20 Annual Review of Political Science 451 (2017).

[27] Kenneth Scheve & David Stasavage, Religion and Preferences for Social Insurance, 1(3) Quarterly Journal of Political Science, 255 (2006).

[28] Karl Marx, Contribution to the Critique of Hegel’s Philosophy of Right (1844)  (A. Jolin & J. O’Malley, Trans., Cambridge University Press 1970) p. 3: "Religious suffering is, at one and the same time, the expression of real suffering and a protest against real suffering. Religion is the sigh of the oppressed creature, the heart of a "heartless world, and the soul of soulless conditions. It is the opium of the people.

[29] Ana L. De La O and Jonathan A. Rodden, Does Religion Distract the Poor?: Income and Issue Voting Around the World, 41 Comparative Political Studies 437 (2008).

[30] Political Polarization and Voters in the 2018 Congressional Primaries, לעיל ה"ש 10, Figure 8.

[31] הנצרות, לזרמיה השונים, מיוחדת מבחינה זאת שכקריאה לחלוקה מחדש של העושר הייתה יסוד מרכזי בה, בעיקר בראשיתה. על פי הניתוח של John C. Cort, Christian Socialism: An Informal History (1988) ישוע הנוצרי זיהה את עצמו עם הרעבים, העניים, החולים והאסירים (ראו הבשורה על פי מתי, פרק כ"ה, פסוקים 31-46). ברוח זאת נהוג לפרש אף את האמירה המפורסמת שלו במשל "השומרוני הטוב", המפרשת את הביטוי "אהוב את שכנך" כחל על כל נזקק (הגרסה הנוצרית ל"ואהבת לרעך כמוך") (הבשורה על פי לוקס, פרק י', פסוקים 25-37), וכן את ברכתו בדרשה על ההר "אשרי הענווים, כי הם ירשו את הארץ" (הבשורה על פי מתי, פרק ה', פסוק 5) ובדרשה על המישור: "אשריכם העניים, כי לכם מלכות האלהים" (הבשורה על פי לוקס, פרק ו', פסוק 20).

ניתן אף לפרש ברוח זאת היבטים מרכזיים בנצרות הימי-ביניימית ובנצרות המאוחרת, ובפרט במלחמתה של הנצרות ב"חטא תאוות הבצע" (avaritia): Kenneth Leech, Socialism, in The Oxford Companion to Christian Thought 676 (Adrian Hastings, Alistair Mason, Hugh Pyper (eds.), Oxford University Press, 2000).

אמנם, מקס ובר ותלמידיו צדקו, כנראה, בכך שיש קשר בין האתיקה הפרוטסטנטית (הקלוויניסטית וזאת המאוחרת לה, למן מחצית המאה ה-16 לסה"נ), ובין רוח הקפיטליזם, וראו Max Weber, Protestant Ethic and the Spirit of Capitalism (Introduction by Peter Baehr & Gordon C. Wells, Trans. Peter Baehr & Gordon C. Wells, Penguin Classics, 2011). אם כי ככל הנראה הגזימו בחשיבות המעשית של קשר זה, וראו Henryk Grossman, The Beginnings of Capitalism and the New Mass Morality, 6(2) J. of Classical Sociology 201 (2006); Davide Cantoni, The Economic Effects of the Protestant Reformation: Testing the Weber Hypothesis in the German Lands, 13(4) J. of the European Economic Association 561 (2015). אולם בין כך ובין כך, בוודאי לא ניתן לומר באופן כללי שקפיטליזם הוא ציווי דתי ממקור נוצרי.

[32] במאמר מוסגר ותמציתי אציין, כי יהיה זה אבסורד, לדעתי, לנסות ולאפיין "השקפה יהודית" בשאלת המינון הראוי של חלוקת עושר או מדיניות רווחה, וכי אין זה מפתיע שציביליזציה בת אלפי שנים איננה מספקת מצע פוליטי או מתווה של פתרון מקרו-כלכלי. עם זאת, ברור שמקורות יהודיים קלאסיים כוללים, בין היתר, גם הסתייגויות מתשלומי העברה ומקצבאות (ראו משנה מסכת פאה, פרק ח', משניות ח-ט; דברי שמעון בן לקיש בתלמוד הבבלי, מסכת שבת, דף סג, עמוד א': "גדול המלווה יותר מן העושה צדקה"; רמב"ם, משנה תורה, הלכות מתנות עניים, פרק י', ז' וכן בספר המצוות, עשה קצ"ז); מחלוקת קשה בנוגע להגבלת תחרות באמצעות הגבל עסקי (ראו משנה מסכת בבא מציעא, פרק ד', משנה י"ב); מחלוקת חריפה ובוטה (בין שמואל לקרנא) בשאלת הפיקוח על מצרכים ושירותים (ראו תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא, דף פ"ט, עמוד א') הנמשכת במחלוקת בין הרמב"ם (משנה תורה, הלכות מכירה, פרק י"ד, א') ורשב"ם (בבא בתרא, דף פ"ט, א, דיבור המתחיל "ואין").

[33] Moshe Shayo, A Model of Social Identity with an Application to Political Economy: Nation, Class, and Redistribution, 103(2) American Political Science Review 147 (2009).

[34] שעיו מגדיר את שיווי המשקל כ: Social Identity Equilibrium (SIE).

[35] מתוך הWorld Values Survey וה-Luxembourg Income Study.

[36] Lawrence Blum, White Privilege: A Mild Critique, 6 Theory and Research in Education 309, 311 (2008).

[37] יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) מלחמת היהודים 111 (שמואל חגי עורך, 1993).

[38] "Tolerance as a political practice is always conferred by the dominant, it is always a certain expression of domination even as it offers protection or incorporation to the less powerful" – Wendy Brown, Regulating Aversion: Tolerance in the Age of Identity and Empire 178 (2008).

[39] Andrew Sayer, Class and morality, in Handbook of the Sociology of Morality 163 (Steven Hitlin and Stephen Vaisey eds., 2010).

[40] ישראל חיים טביוב, "סגולה לעשירות", המגיד, 11.3.1900, על סמך: אלון גן "הדיאלקטיקה של הדמוניזציה בשיח הזהות הישראלי" גָלויות ישראליות: מולדת וגלות בשיח הישראלי 375 (עופר שיף עורך, סדרת עיונים בתקומת ישראל, כרך 10, 2015).