"סמל ראשון (במיל') מיכאל זמיר הפגין רוח לחימה ויוזמה, הקרבה, מסירות וקור רוח כשהוא מסכן את עצמו למען הטיפול בפצועים ובחיילי הפלוגה" (מתוך דברי הרקע להענקת צל"ש, אתר "גבורה")
עו"ד מיכאל זמיר, בוגר המרכז האקדמי פרס, הוא סנגור, פעיל חברתי, נשוי באושר ואב לשלושה. מי שלא מכיר את סיפורו מסמר השיער, רואה לפניו עוד עורך דין שבונה לו קריירה, ולא יודע שלפניו עומד גיבור.
מיכאל היה חייל מילואים בן 24 במלחמת לבנון השנייה. הוא היה חובש בגדוד חה"ן 8219, שום דבר לא עצר אותו מלהעניק טיפול לפצועים: גם לא כשהוא עצמו נפצע לאחר פגיעה ישירה של שני טילים במבנה שבו שהה וגם לאחר שנאלץ להעביר את הפצועים למקום מבטחים, בזה אחר זה, בתוך שדה הקרב.
לשמחתנו, ניאות מיכאל לשתף אותנו בסיפורו המיוחד, שממנו יצאנו מהורהרים ונפעמים.
קרב בט"ו באב: "ביקשתי מאחותי לשלוח לדנה זר פרחים"
מיכאל, ספר לי קצת על עצמך לפני התקרית.
אני בן 37, נולדתי בירושלים, בן אחרי שלוש בנות. גדלתי על ערכי אהבת הארץ והמולדת. הייתי אתלט, שיחקתי כדורגל. התגייסתי לצנחנים ושירתי כחובש קרבי שירות צבאי מלא. אחרי השחרור יצאתי לטיול של אחרי צבא, טיילתי בתאילנד, ניו זילנד ועוד. מאוחר יותר הכרתי את חברתי דנה, לימים אשתי.
איפה המלחמה תופסת אותך?
המלחמה תופסת אותי חודשים ספורים אחרי שהצעתי נישואים לדנה. אנחנו גרים בת"א, אני חי את החיים הכי סטנדרטיים לבחור בגילי, עובד ב"הוט" ומתכנן ללמוד. גויסתי בצו 8. אחרי שהמלחמה פרצה התכנסנו בשטח בדרום ועברנו אימון בצאלים. המטרה הייתה לפוצץ בונקרים ומנהרות של אנשי החיזבאללה. קיבלנו מפות ומידע מודיעיני לאן עלינו להגיע. התכנון הסופי היה להגיע בלילה הראשון אל בית שבמרכז הכפר דאבל ולמחרת להילחם באזור הכפר ראשף. אותו לילה שבו החלה הלחימה היה ליל ירח מלא, ט"ו באב תשס"ו.
רגע… ט"ו באב? בטח היה לתאריך משמעות מבחינתך אחרי שהצעת נישואים לדנה.
כן, בתוך כל הבלגן, כשאנחנו בדרך לדרום לבנון, מצאתי את הדקה לשלוח לאחותי הגדולה SMS שבו ביקשתי ממנה לשלוח זר פרחים לדנה ולכתוב לה: "אני מת עלייך", אותה אמירה שאני רגיל לומר לה כמעט בכל יום. אחותי לא הייתה מסוגלת לכתוב לה את שלוש המילים האלה שבתוך הסיטואציה קיבלו משמעות מצמררת וכתבה במקום: "אני אוהב אותך".
"השיר חום יולי אוגוסט כאילו נכתב עליי"
ומה קורה אז?
הגענו לגבול והתחלנו ללכת. הליכה קשה באזור סבוך ומלא בולדרים – סלעים גדולים. מישהו זמזם בהיסח הדעת את השיר "חום יולי אוגוסט" של שלמה ארצי. רק כשהתעוררתי בבית החולים ונזכרתי בשיר, קיבלתי צמרמורת: מילות השיר כאילו נכתבו עליי. חיפשנו את הבית המיועד אך הוא היה מלא בחיילי גבעתי. חיפשנו בזריזות מקום אחר להיות בו. מצאנו מבנה בן שתי קומות בתוך מטע זיתים. בחוץ מלחמה אדירה: פיצוצים של מטוסים וטנקים מכל הכיוונים, הכול זז ורועד. חילקנו זמני שמירה והנחתי תפילין, לאחר שחבר דתי ביקש ממני. בזמנים כאלה נאחזים בכל דבר.
ואז: פגיעה?
הזזתי מעט את השק שחסם את פתח החלון והצצתי החוצה. אני רואה תמונה מדהימה של נוף הררי ירוק, נוף מקסים ומבין באיזה אזור יפהפה אנחנו נמצאים ואז… כדור אש מאוד גדול נע לעברי תוך השמעת שריקה חזקה. בתוך מאית שנייה אני מבין שזהו טיל. הטיל חודר פנימה ומתפוצץ באמצע החדר.
ומה האינסטינקט שלך כחובש ברגע כזה?
כחובש, ירדתי מיד מגרם המדרגות אל תוך ענן עשן סמיך. ראיתי את החור שהטיל יצר, ואת החברים שלי שרועים על הרצפה. נטרלתי כל רגש ופשוט עבדתי על אוטומט. תוך כדי כך נדלקים ומתפוצצים גם חומרי הנפץ שאיתנו, לבני חבלה, אחת אחרי השנייה. פתאום עוד שריקה, אני מרגיש תחושת דז'ה-וו ואז עוד טיל חודר פנימה. קיר הבית מתמוטט ואחריו המבנה כולו. איבדתי את ההכרה.
ואז מפנים אותך?
עוד לא. התעוררתי בעקבות תחושת חום. המבנה מתחיל לעלות בלהבות. הרמתי את עצמי, והתחלתי להעיף מה שיכולתי, למשוך במדים שהיו פזורים בתוך ההריסות ולהוציא פצועים והרוגים. כך משכתי את כולם. לא הרגשתי את כאב הפציעה שלי מרוב אדרנלין. לאחר שהוצאתי את מי שניתן היה אני עומד ליד הפצועים, אין לנו קשר ואין מים או ציוד רפואי. פתאום אני שומע בכי ומישהו קורא: "שמע ישראל" וידו מושטת דרך הפתח. אני מושך את היד ואת הפצוע ולוקח גם אותו. הלילה מתחיל לרדת ואני מבין שאי אפשר לחכות יותר.
"בגלל מספר הפצועים ביחס לגודל הכוח, סחבו אלונקות בזוגות"
אז מה אתה עושה?
אני נזכר מהתדריכים שבמרחק 500 מ' מהמטע יש גבעה עם כפר שבו נמצאת סיירת גולני. בדקתי אם השטח פנוי: זרקתי מימייה ריקה וכשהיא לא הגיעה לקרקע אלא התפוצצה באוויר הבנתי שחיזבאללה מכתרים אותנו. התחלתי לקחת פצוע אחרי פצוע, רץ דרך מטע הזיתים כשאני צורח בקול: "שמע ישראל" עד שאני עובר את המטע, וחוזר חלילה עד שאני מעביר את כולם.
ואיך החבר'ה של גולני מגיבים?
הם החלו לפתוח אלונקות, ובגלל הכמות הגדולה של הפצועים וההרוגים ביחס לחיילים בכוח היו צריכים לסחוב אלונקות בזוגות במקום רביעיות. הם סחבו את האלונקות עד הגבול תוך כדי שירת התקווה. זה היה הרגע שבו הרגשתי מלא גאווה ורגוע למרות שהכול מתפוצץ מסביב.
ואז אתה סוף סוף מתפנה לטפל בעצמך?
כמעט. אני מגיע אל הגבול וחיילת נותנת לי פלאפון כשאימא שלי בצד השני של הקו. אימא שואלת אותי מה שלומי ואני, בתור ילד טוב שלא רוצה להדאיג, מתעשת ואומר לה שאני מלווה לסורוקה חייל שנפצע במהלך אימון. רק בהמשך אימא שלי מבינה שהפעם החייל הפצוע הוא החובש בכבודו ובעצמו.
"אם נתנו לי צ'אנס להמשיך בחיים – אני צריך לעשות עם זה משהו"
כולי צמרמורות מהסיפור הזה. איך חוזרים לחיים ה"רגילים" אחר כך?
עברתי שיקום של ארבע וחצי שנים. כשלוש שנים הייתי על כיסא גלגלים. תחילה השיקום הוא פיזי אבל בהמשך נשאר השיקום הנפשי. אם פציעה עוברת בסופו של דבר, תמונות ומראות נשארים חרוטים בך כצלקת. כל פעם כשראיתי מול עיניי את התמונות פרצתי בבכי. עדיין, הצלחתי בין לבין לקבל את ההחלטה שאם נתנו לי צ'אנס להמשיך בחיים – אני צריך לעשות עם זה משהו.
התחושה הזו היא משהו שהרבה חיילים ששרדו את התופת מתארים. אתה יכול להסביר את זה?
מובן שהחיים שלי מתחלקים לשניים: לפני הפציעה ואחריה. לפני הפציעה הייתי סוג אחר של אדם. הייתי אדיש הרבה יותר למה שקורה סביבי, מקבל הכול כמובן מאליו. אחרי הפציעה קיבלתי "בומבה": הבנתי שאנחנו צריכים לתת הרבה יותר לסביבה: לאנשים אחרים, לאדמה ולטבע. התחלתי להתעניין בגינון אורגני, למשל. אני אומר כל בוקר תודה על כך שאני קם, ותודה על המשפחה והילדים. הם נותנים לי משמעות ומזכירים לי כל יום למה אני פה.
"האג'נדה הסנגוריאלית התפתחה בעקבות הפציעה"
תמיד רצית ללמוד משפטים ולהגיע לסנגוריה הציבורית?
לפני הפציעה חשבתי ללמוד משפטים, אבל לא חשבתי לרגע שההתמחות שלי תהיה בסנגוריה הציבורית. שילבתי בין התוכניות שהיו לי לפני הפציעה לבין התובנות שקיבלתי אחריה.
חששת מהלימודים?
חששתי מהתהליך של מציאת מקום לימודים. רציתי לקבל יחס רגיל ושלא יתייחסו אליי בצורה שונה. בכוונה הייתי מגיע לכל מקום שבו התעניינתי בלימודים עם קביים ולא עם כיסא גלגלים. למרות שניסיתי לשדר שהכול רגיל, מקומות רבים סגרו בפניי את הדלת. אף אחד לא רצה לקחת על עצמו "מקרים מיוחדים". כשהגעתי למרכז אקדמי פרס דברים השתנו.
מה היה שונה במרכז האקדמי פרס?
קיבלו אותי בזרועות פתוחות. ראיתי מיד שהאני מאמין של עופרה אלול, המייסדת, ושל כל הסגל הוא קבלתו של כל אדם באשר הוא. מובן שהיו לי רגעים קשים בלימודים. הרמה היא גבוהה ואין הנחות, אבל תמיד היה לי למי לפנות. ליוו אותי מתחילת התואר עד היום האחרון.
יש מרצים מסוימים שהתחברת אליהם במיוחד?
פרופ' מעוז, דיקן ביה"ס למשפטים ופרופ' שפירא תמכו בי מאוד והיו שם כשהייתי צריך. באופן מיוחד תמך בי המרצה שאולי שרף, שלקח אותי בתור הפרויקט שלו מהיום הראשון ועמד לצידי לכל אורך הדרך, כולל בטקס קבלת התואר.
האם הבחירה בסנגוריה הציבורית קשורה לפציעה?
האג'נדה הסנגוריאלית שמאוד בולטת אצלי היום אכן התפתחה בעקבות הפציעה. אני מרגיש הגשמה עצמית וסיפוק מהעבודה. דוגמה למקרה שנתן לי הרבה מאוד סיפוק היא נער בן 16 שהיה מכור לסמים. בית המשפט קיבל את הגישה שלי שענישה במקרה הזה היא לא נכונה, הנער נשלח לגמילה והצליח לצאת מן הסמים. השיא מבחינתי היה שנודע לי שהוא עומד להתגייס לצה"ל, ועוד ליחידה קרבית.
איך אתה רואה את המשך הקריירה והעשייה שלך?
אני ממשיך בעבודה הנוכחית שלי, שהיא הרבה מעבר לפרנסה ונותנת הרבה מאוד סיפוק אישי. מעבר לזה אני יוזם פרויקטים כמו הליכה לבתי ספר שבהם אני מספר את הסיפור שלי. אני בוחר בתי ספר שבהם אחוז הגיוס נמוך במיוחד. גם כאן הצלחה עצומה בעיניי היא לקבל טלפון מתלמיד שמספר לי שסיים מסע כומתה. יחד עם חבר הקמתי פרויקט נוסף שנקרא "אח-יד", הנותן מסגרת תומכת וחברית ללוחמים. את הנצחת החברים שלנו בחרנו לעשות באמצעות שתילת עצי פרי לזכרם – עץ לכל הרוג. יצירת חיים עבור כל חיים שנגדעו.
מיכאל זמיר הוא דוגמה מאלפת לסיפור גבורה החי בינינו וממשיך לתרום לחברה בעשייתו הרבה. הוא מוכיח בכל יום שגם מהמצבים הקשים ביותר אפשר לצאת לדרך חדשה, ולהחליט לעשות עוד ועוד למען החברה הישראלית.
ד"ר שיבר מספר: המחנכת טענה שזה יהיה נס אם תהיה לי תעודת בגרות
