איך משפיע עלינו המצב? אנחנו פחות מאושרים: סקרים שבוצעו מאז הוחלו הגבלות כלליות על הציבור בישראל מראים כי חלה עלייה של כ-52% ברגשות השליליים של כעס, עצב ודכדוך. ממצא זה מתחבר למחקרים קודמים על השפעות של בידוד חברתי, שמצאו כי שהייה בבידוד מגבירה את הסיכון לסבול מהשלכות נפשיות שליליות של לחץ, חרדה, כעס, בלבול, תסמונת פוסט טראומטית ודיכאון.
עד כאן זה נשמע עגמומי למדי, ולכן ביקשנו את עזרתה של ד"ר תמר איצקסון, חברת סגל בתוכנית לייעוץ ופיתוח ארגוני במרכז האקדמי פרס. אחד מתחומי המחקר המרכזיים של ד"ר איצקסון הוא האופן שבו דפוסי חשיבה מקדמים משפיעים על התמודדות עם מצבי סיכון ולחץ. כל אלה, וגם העובדה שהיא אדם אופטימי וחייכן מטבעה, הופכים את ד"ר איצקסון בדיוק לאדם שאתם רוצים לשמוע מה יש לו לומר בתקופה הלא פשוטה הזאת.
"באופן פסיכולוגי מדובר על מצב של אבל מורכב"
את הריאיון הזה ניהלנו, כמו כל דבר בתקופה האחרונה, מסוגרים ומרחוק, ובאופן אירוני, הריחוק הזה היה גם נושא השיחה.
תמר, קודם כול מה שלומך ואיך את והמשפחה עוברים את התקופה הזו?
שלומנו טוב יחסית באופן מפתיע. גם אנחנו עוברים את שלבי ההסתגלות בהדרגה במצב הלא פשוט הזה כמו כולם. בני אדם ואני בתוכם הם יצורים מסתגלים, אנחנו לומדים להתמודד ולהפיק מהמצב הזה גם דברים חיוביים.
עד כדי כך – אבל? על מה אנחנו מתאבלים?
על הנורמליות. סקרים מראים כי קיימת עלייה של 40% ברמות הדיכאון מאז פרצה המגפה בעולם וזה נתון בלתי נתפס אך גם מובן וטבעי מאוד. החודש התפרסם בהרוורד ביזנס רוויו מאמר שטוען כי אנחנו למעשה מתאבלים על אובדן הנורמליות של החיים שלנו, והתהליך מקביל לשלבי ההתמודדות עם האבל במודל קובלר-רוס, שהם הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, קבלה ומציאת משמעות. כך שגם אנחנו התחלנו בהכחשה, כולם נראו לנו מגזימים בהתחלה עם המסכות והסגירה של המוסדות והמשק. אחר כך עברנו לתהליך של אבל הדרגתי על המרחב שלנו, הפיזי, החברתי, האקדמי, העסקי, מרחב עם אנשים, טיולים, נסיעות, הכול נלקח מאיתנו. בליל הסדר כבר נראה היה שאנשים בשלב הקבלה של המודל, אנשים הבינו את הסיטואציה והתקיים כאן חג שלא התקיים מעולם, מרחוק. האתגר העתידי יהיה למצוא פשר, משמעות בכל המשבר. כרגע אנחנו מתאבלים גם על העתיד, חוסר הוודאות לא מאפשר לנו לתכנן. אין לנו מושג מתי זה יסתיים ואיך. נסיעות עתידיות, כנסים, פגישות, הכול בערפל.
יש דרכים להתמודד עם הסיטואציה?
בוודאי. הספרות המקצועית מראה כי קיימים מודלים להתמודדות אפקטיבית. כך, למשל, כיוון שהקשב שלנו מוגבל, התודעה שלנו מושפעת מהגירויים שאנחנו נחשפים אליהם. בעידן של הצפת גירויים "שליליים", חשוב לכוון ולאמן את התודעה להתבונן בדברים שמזינים אותי ומיטיבים איתי גם בתקופה כזו, ולא בדברים אחרים. המוח שלנו ניתן לאימון כמו שריר ואפשר לכוון אותו לדברים מסוימים.
את יכולה לתת דוגמה?
כן. בדיוק כמו שאנחנו יודעים שלא בריא לנו בתקופה הזו לנשנש חטיפים אלא לאכול אוכל מזין, כך גם ברור שתוכן שנצרך, כמו עדכוני חדשות שחוזרים על עצמם ורק מגבירים פניקה, לא עושה לנו טוב. הרי מזה התקשורת מתקיימת; חרדה מזינה ומגבירה את מספר הציפיות בכל אייטם תקשורתי. מספר המתים שחוזרים עליו בכל חצי שעה ומספר המונשמים לא באמת עוזר לנו להבין את המצב ולקבל מידע שהוא שקול, מאוזן ומיטיב. הרי יש מספרים לא מבוטלים של אנשים שמחלימים, אנשים שנדבקו בצורה קלה ובכלל אנשים שמתים מתאונות וממחלות אחרות והמספר שלהם יזעזע אותנו יותר, אבל כרגע התקשורת יודעת שזה לא רווחי ולכן לא נוגעת בתחומים האלה. צריך לעשות הכול לא להישאב לסטייט אוף מיינד הזה ולשמור על צריכת מידע שקולה ומאוזנת.
קושי להתנתק מנשנושים אני מבינה, אבל למה באמת קשה לנו כל כך להתנתק מהצפייה האובססיבית בחדשות?
כי זה ללכת נגד הטבע האנושי. אנחנו בעלי משאבים מוגבלים ומכלכלים אותם בצורה חסכנית. אירועים שליליים עשויים לייצג סיכונים קיומיים, ולכן אבולוציונית הם משפיעים עלינו יותר כדי שנוכל להגן על עצמנו ועל המשך הקיום שלנו ושל הצאצאים שלנו. "הטיית השליליות" המתייחסת להשפעתו הגדולה של מידע שלילי על זיכרון, קבלת החלטות והתנהגות, הודגמה במאמר מצוטט מאוד שנקרא "הרע חזק יותר מהטוב", שפורסם ב-2001. רויי באומייסטר, פסיכולוג חברתי מאוניברסיטת פלורידה ועמיתיו, הראו כי מידע שלילי מעובד במהירות גדולה יותר ומשפיע יותר בהשוואה למידע חיובי. אירועים שליליים בחיינו מקבלים משקל יתר ומשפיעים יותר מאירועים חיוביים וגם לטווח זמן ממושך יותר.
איך מתגברים על הטבע האנושי ומלמדים את המוח להתכוונן לגירויים הנכונים?
חוקרים אחרים, בהם פרו' ברברה פרדריקסון, טענו שכדי להיות מדויק באיך שאתה רואה את העולם צריך להכניס תיקון כנגד הטיית השליליות, והיא אף הציעה בעבר את היחס המדויק של חמש לאחד בין חיובי לשלילי, כי לשליליות יש השפעה חזקה פי ארבעה מלחיוביות. הכוונה היא לא להפחית מהשלילי אלא להוסיף במודע לחיובי. זהו תהליך אקטיבי שחלק מההשפעה שלו קשורה להטיית השליליות והחלק השני קשור להחזרת השליטה לחיים שלנו. כשאנחנו מחפשים את החיובי באופן מודע אנחנו כבר מגדילים את "מעגל ההשפעה".
מה זה "מעגל ההשפעה"?
זהו מונח של סטיבן קובי, מחבר הספר "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד", שהסביר שכל אדם מתנהל בחיים מול שני מעגלים: מעגל ההשפעה ומעגל הדאגה. ההמלצה היא להשקיע את מרב האנרגיות שלנו במעגל הנכון, על ידי הקטנה של "מעגל הדאגה", שבו נמצאים התחומים שאין לנו שליטה עליהם, כמו ימי בידוד שנכפים עלינו, ומנגד הגדלה של "מעגל ההשפעה", שבו נמצאות היוזמה והפעולות שכן אפשר לנקוט בבידוד: מבחירת תרגילי התעמלות שנעשה כל יום בסלון ועד פנייה לעזרה, מציאת הזדמנויות חדשות להתפתחות מקצועית או בניית קשרים חדשים.
ומה לגבי הרשתות החברתיות שמהן אנחנו שואבים היום את רוב האינפורמציה?
שם באמת המקום הנוח להתאמן על חשיבה מקדמת. האלגוריתמים של הרשתות החברתיות מחקים את הלא מודע הקוגניטיבי האנושי במובן הזה שאם נקליק על יותר אסונות וחדשות רעות כך נקבל אותם יותר. אם נפתח סטוריז של תכנים חיוביים נקבל יותר מאלה – בדיוק כפי שהמוח שלנו עובד.
פסיכולוגיה חיובית: להתאמן בלהכיר תודה
אילו עוד דרכים יש שבעזרתן אפשר לאמן את המוח לחשיבה מקדמת?
למשל, אפשר לאמן את המוח בעזרת ניהול יומן הכרת תודה. תודה היא רגש נוסף שבו אפשר "להעשיר" את התפריט הרגשי היומי. למשל, אחד הדברים הראשונים שעשינו במשפחה שלנו עם תחילת הבידוד היה לכתוב על דלת הכניסה שלנו שעשויה מזכוכית רשימה של דברים טובים שקרו לנו בעקבות המשבר. הרשימה מתעדכנת מדי שבוע ומסייעת לנו לראות את הטוב ולהודות עליו. גם קשר עם אנשים אופטימיים הוא דרך לאמן חשיבה חיובית, בשל מה שמכונה "אפקט ההדבקה הרגשית" של אנשים אופטימיים, שעצם הנוכחות האופטימית שלהם בחיים שלנו, גם אם היא בזום – מידבקת.
זאת באמת הדבקה חיובית. אבל מה עם אלה שלא אופטימיים ומתקשים עכשיו?
זה הזמן להירתם לגלות נדיבות כלפי הסביבה, לגלות קהילות חדשות שצריכות אותנו ולהעניק לחיינו משמעות על ידי הנתינה. בכלל, משמעות היא העוגן החזק ביותר, ואנחנו צריכים לשאוף למשמעות בחיים ולא לאושר. אחת ההטיות האופייניות כעת בתקשורת נוגעת לדרך שבה מוצגים קשישים. לתחושתי, לעיתים קיימת "השטחה" שלהם לידי "קבוצת סיכון" פסיבית. מבוגרים אינם רק קבוצת סיכון, הם קבוצה משמעותית, תורמת וחיונית לנו ולילדים שלנו לא פחות. זו העת להכיר בחשיבותם של מבוגרים בחיינו. אנשים מבוגרים הם אוכלוסייה בעלת פרספקטיבה, תבונה ובגרות רגשית ייחודית. הם יכולים לתת לנו עצה טובה, אהבה ללא תנאי, ותקווה שנובעת מההתמודדות שלהם בתקופות קשות. כך, למשל, אימא שלי מקריאה סיפורים לילדים בווידיאו בערב לפני ההשכבה, דודתי וחמותי מבשלות לנו וחמי נרתם ומביא אלינו אוכל כאשר ניתן מבחינת ההנחיות לעשות זאת, כמובן. אני אוספת את התשורות שלהם מעבר לדלת בהכרת תודה אדירה וחשה מבורכת. זו משמעות אדירה שיש לחפש אותה עכשיו ולתת לה לבלוט.
לימודים בימי קורונה: "הלימודים מרחוק דווקא מקרבים אותי לסטודנטים"
במרכז האקדמי פרס הלימודים נמשכים באונליין כרגיל. איך את חווה את הסטודנטים שלך בימים כאלה?
ויקטור פרנקל בספרו המכונן "האדם מחפש משמעות" כותב כי "אם בכלל יש טעם לחיים, צריכה להיות משמעות גם לסבל". ואכן, משיחותיי עם סטודנטים בימים אלו למדתי כי רבים מהם מוצאים ערך ותכלית קיומיים במשבר הגלובלי והאישי שהם ניצבים מולו. כך למשל אחד מתלמידיי תיאר באוזניי בהתרגשות כיצד תמונות הלוויינים בכל העולם מסקרות שמיים נקיים מזה עשרות שנים וכיצד כדור הארץ "סוף כל סוף נושם לרווחה". לדבריו, זו הזדמנות אמיתית לפריצת דרך בהתמודדות עם משבר האקלים. סטודנט אחר הרהר בסוגיות הנוגעות בצריכה, שיווק וקפיטליזם ותהה אם אין זו תמיכה לתנועת ההאטה, כלומר אם באמת כל מה שאנחנו רוכשים ללא הרף אכן נחוץ לנו, ואולי בעצם אפשר להסתפק
בפחות. סטודנטית אחרת שיתפה אותי שהיא מתבוננת בהשתאות כיצד המרוץ הבלתי פוסק והמתיש של עבודה בחייה הואט ושהיא מרגישה כי קיבלה הזמנה לארגן מחדש את חייה בצורה מאוזנת יותר.
והלימודים מרחוק: איך הם משנים את חוויית הקמפוס?
באופן פרדוקסלי הם דווקא מקרבים אותי לסטודנטים. אני רואה כל אחד בבית שלו, אני מכירה את המשפחה שלהם ואת הכלבים, רואה אותם בפיג’מות על הספה. יש בזה ממד אינטימי שמחבר ושאין בכיתה. ברמה האקדמית, מכיוון שיש הרבה סטודנטים שקשה להם הלמידה מרחוק, אני משתדלת לתת להם ליווי אישי. למשל, אחרי הבוחן האחרון באחד הקורסים יזמתי שיחות טלפוניות עם מי שהרגשתי שהצליחו פחות. שוחחתי עם מי שהיה צריך והסברתי כל אחת מהטעויות באופן אישי. חשוב לזכור כי גם בשביל המרצים מדובר כרגע בניסוי וטעייה ואנחנו משתפרים ולומדים יחד איך לשפר את הלמידה כל עוד נידרש לה באופן מקוון.
בתור יועצת ארגונית, מה הכי חשוב לך להעביר למנהלים ולשכירים בתקופה הזאת?
ברמה הארגונית, עובדים ומנהלים רבים מתמודדים עם קשיים רגשיים ניכרים ועלולים להפגין קשיים בתפקוד.
ברמה הפרטנית, זו העת להקשבה אמפתית. אין תחליף לשיחת טלפון או וידיאו שכל תכליתה הקשבה אמיתית, תוך הבעת עניין אמיתי. בהמשך לשיחה, יש לבחון כיצד אפשר להתאים את ביצוע המטלות והיקף ההעסקה למצב ככל האפשר. מנהלים שמקשיבים לעובדים שלהם נתפסים כמנהיגים טובים יותר ותורמים לשביעות הרצון של העובדים. עוד חשוב לזכור כי רגשות שליליים, בדומה לווירוסים מסוג הקורונה, מידבקים ולכן מזיקים במיוחד. זיהוי "מוקדי הדבקה" (עובדים הלוקים ב"מרמרת נפוצה") והתמודדות פרואקטיבית איתם עשויים לצמצם את השפעתם המזיקה.
איך עושים את זה?
הבעת תודה והערכה ארגונית נדרשות בעת הזו כמו אוויר לנשימה, ועל הנהלות וארגונים לוודא כי גם בימים של לחץ ואי ודאות פעולות בעלות ערך ממשי מקבלות הכרה ושיתוף ומילות תודה נאמרות בפומבי למי שראוי להן. גם כאן, אחת הפעולות שמגבירה הן תחושת משמעות והן רגשות חיוביים היא נתינה וסיוע לאחר. התגייסות למען האחר בעת הזו מהווה win-win, שכן פרט לעזרה הממשית שכה נדרשת בתקופה זו, המסייעים ירוויחו קפיצה קטנה למעלה ברמות האושר שלהם.
גם את הנושאים האלה הסטודנטים שלך ילמדו?
בוודאי. אני מאמינה כי ראשית יש להתנסות באופן אישי בכלים הללו, ואחר כך תתרחב ההשפעה על הארגון באופן טבעי. תיקון עולם מתחיל אצלנו. צריך לזכור שבכל קושי יש הזדמנות ושעכשיו אין לנו ברירה אלא לדחוק את עצמנו לחפש את הטוב ולצמוח. זאת לא קלישאה. אין כמעט צמיחה משמעותית ללא טראומה וכרגע העולם כולו בטראומה. כמו שכתב לאונרד כהן, "יש סדק בכל דבר, כך נכנס האור".
