בתחילת הריאיון עם בובה לוי, התברר לנו שגלי עטרי היא הזמרת האהובה עליה. בסוף הריאיון גם הבנו למה. נראה ששירה האייקוני של עטרי "חזקה מהרוח" המדבר על "צמיחה מעולמות שבורים" מספר את סיפורה של בובה היטב.
בובה לוי: "לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ישבתי לנוח בסלון"
בובה לוי, אם לארבעה ילדים, התגרשה בשנת 2010. היא נתקלה בקשיים שכלל לא הייתה מודעת לקיומם. תחילה התברר לה כי הביטוח הלאומי, אשר אמור לתת תמיכה לילדי האמהות החד הוריות כשהאב אינו משלם מזונות, מקזז ממזונות הילדים כ-60 אגורות על כל שקל שמרוויחה האם, כאשר משכורתה עולה על סכום מסוים.
"זה נראה לי לא הגיוני", היא מספרת, "וגיליתי שישנן עוד הרבה נשים במצבי". מתוך הרגשת חוסר צדק ורצון לעורר שינוי, התחילה בובה לוי יחד עם שותפתה למאבק, גלית נחום, מחאה. הן ייסדו יחד את ארגון ה"קול הנשי", ויצאו לצעדה מתל אביב לירושלים. "בתוך כמה שעות כבר הייתה לנו תמיכה של מאות עוקבים — גברים ונשים כאחד". היקף התומכים בצעדה היה גדול מעל המצופה והיא הכתה גלים בתקשורת.
ומה מאז? מאבק מתמשך של בובה לוי וחברותיה ב"קול הנשי", הנלחמות למען קידום מעמד האישה: שיתופי פעולה עם עמותות ובתי מחסה לנשים מוכות, שינוי חקיקות בכנסת, ופעילות בלתי פוסקת. וכל זה על בסיס התנדבותי ולצד היותה אם לארבעה ילדים, עובדת במשרה מלאה כמנהלת שיווק ברב בריח וסטודנטית לתואר משולב במשפטים ובניהול ארגוני.
האם בובה מוצאת גם זמן לעצמה בתוך כל הפעילויות האלה? "אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ישבתי לנוח בסלון הבית שלי", היא משיבה בחיוך.
אני רוצה להאמין שאני גם עוזרת לנשים אחרות על ידי כך שאני מראה להן שזה אפשרי: אני עובדת, אני סטודנטית, אני מקיימת מאבק חברתי ואני אם חד הורית לארבעה ילדים. כל אחת יכולה אם רק תאמין בכך
"היה ברור לי שבשלב מסוים בחיים אלמד משפטים"
בובה, איך מחליטים לצאת למאבק חברתי על חשבון החיים הפרטיים?
"תמיד היה לי מקום של נתינה, ואימא שלי גידלה אותי על בסיס ערכי נתינה ועזרה לזולת. אבל להגיע למה שהגענו היום —לא הייתי יכולה לדמיין. הדברים התגלגלו כאילו מעצמם, ולפעמים אפילו מהר מדי, אבל זה בא מתוך מקום אמתי. מהבטן. בתור אם חד הורית אני מבינה את המצוקה ,אני יכולה להבין אותה הרבה יותר טוב ומקרוב מכל אשת מקצוע, גם אם היא נהדרת ואמפתית. היא לא יכולה להבין את הסיטואציה עד הסוף. כשפונה אליי אם במצוקה ומבקשת עזרה משום שהיא לא עומדת בלחץ, אני ישר מבינה את מצוקתה ואבוא לעזרתה. אני רוצה להאמין שאני גם עוזרת לנשים אחרות על ידי כך שאני מראה להן שזה אפשרי: אני עובדת, אני סטודנטית, אני מקיימת מאבק חברתי ואני אם חד הורית לארבעה ילדים. כל אחת יכולה אם רק תאמין בכך.
מדוע בחרת ללמוד דווקא משפטים?
"לימודי משפטים תמיד עניינו אותי. הרצון שלי התעצם תוך כדי המאבק שלנו ב"קול הנשי". אני קוראת המון חומר שברובו משפטי. אני עוזרת, אבל זה לא מספיק. אני עדיין לא עורכת דין ולכן אני לא יכולה לעזור מעבר לייעוץ לא מקצועי ולתמיכה. לכן חשוב לי להיות אתן בבית המשפט, להגן עליהן ולעטוף אותן".
ומדוע בחרת ללמוד במרכז האקדמי פרס?
"לפני שנתיים התחלתי את לימודיי במכללה אחרת. לא הצלחתי לעמוד בתשלומים ללימודים ונאלצתי לפרוש. זה היה כאב לב גדול מאוד, לוותר על לימודי המשפטים. בתחילת שנת הלימודים הנוכחית כתבתי פוסט בפייסבוק, שבו איחלתי בהצלחה לכל הסטודנטים והבעתי צער על כך שאני לא אחת מהן. שירה עזרא, סטודנטית במרכז האקדמי פרס, מיד קישרה בינינו. בעזרת מענק ללימודים ותמיכה של המרכז, אני נמצאת כאן היום".
"בפרס בעצם אומרים לי: נקי רעשים מסביב. תתמקדי בלימודים"
ומבחינת הלימודים עצמם – זו חוויה אחרת ללמוד בפרס?
"אני יכולה להגיד לך שלמדתי בבר אילן וגם למדתי בקריית אונו במשך זמן קצר. עכשיו אני בפרס וזה שינוי משמעותי. מדובר בחוויה מתקנת. אם זה המרצים או הכיתה המלוכדת והמקסימה שלי. אין לי מילים להגדיר איזה מדהים זה. מסתכלים עלייך כאן בגובה העיניים. מאוד אכפת להם שתצליחי".
את יכולה לתת לי דוגמה?
"יצא לי לדבר עם ד"ר חמדה גור אריה, מרצה לעונשין ולתורת המשפט, וסיפרתי לה כבדרך אגב על בעיה שהייתה לי בתקופת המבחנים. היא מיד ביררה אתי אם אני צריכה עזרה. רמת האכפתיות כאן מאוד גבוהה. יש כאן כל כך הרבה התחשבות שמחממת את הלב. בעצם המרכז משדר לי: 'את יכולה לנקות לך את הרעשים מסביב ולהתמקד בלימודים'. זו הרגשה נהדרת".
יש מרצים שהתחברת אליהם במיוחד?
בהחלט. ד"ר חמדה גור אריה וד"ר אסנת יעקובי שהיא מרצה לדיני חוזים. ד"ר יעקובי מרגשת אותי במיוחד כל פעם מחדש ברמת ההתחשבות שלה. יש לנו סטודנט עיוור בכיתה וכשהיא כותבת על הלוח, היא עוצרת את הכל ומסבירה לו ומעבירה לו את כל מה שקורה. זה מרגש לראות את רמת ההתחשבות והאכפתיות שלה. זה לא מובן מאליו. היא זוכרת כל שם וכל אחת ואחד. ולא רק היא—רוב המרצים במרכז זוכרים את שמות כל התלמידים ומכירים את כולם באופן אישי—זה מדהים ולא מובן מאליו.
לא נוותר עד שנשנה את חוק המזונות של הביטוח הלאומי. ביום שזה יקרה ייפתחו הרבה שמפניות במדינת ישראל. זה חוק לא הגיוני שצריך להשתנות
עורכת דין חברתית: לתת לנשים ייצוג הולם
נחזור למאבק החברתי: אילו הישגים מנה המאבק של "הקול הנשי" עד היום?
"המון. למשל: הצלחנו יחד עם עמותת 'ידיד' לשנות את חוק מענק הלימודים. בעבר הורים גרושים קיבלו מענק לימודים בתחילת שנה. 1,300 שקל עד כיתה ו, ובכיתות ז-ט 800 שקל. לא היה מענק לגילאי תיכון. הצלחנו לשנות את החוק כך שמקבלים מענק מא' עד י"ב, של 1,000 שקלים עבור כל ילד. בנוסף, פנינו לבנקים ויצרנו חוק שעוזר לנשים המבקשות מקלט למען ביטחונן האישי כך שבזמן שהן במקלט החובות שלהן מוקפאים, וזו דאגה אחת פחות. במהלך המאבק אנחנו כל הזמן מגלות עוד בעיות ואז דואגות לנסות לחולל שינוי ולפתור אותן. זו עבודה בלתי פוסקת".
ומה תעשי כשתסיימי את לימודייך ותהפכי לעורכת דין מוסמכת?
"אחרי שאקבל את התעודה, אהיה עורכת דין חברתית. אני לא מנותקת מהמציאות וברור לי שאצטרך להתפרנס. יהיו לי הרבה תיקים שהם ללא רווח כלכלי גדול כי יש הרבה נשים שלא יכולות לשלם עבור סיוע משפטי הולם. אבל זה מה שאני רוצה: אני רוצה לתת להן מהלב. אני אומרת לא פעם לנשים: בא לי כבר לעמוד מול השופט ולהסביר לו מה קורה. לא פעם גברים מביאים עורכי דין חזקים למשפט, בעוד נשים עומדות מול שוקת שבורה וללא ייצוג הולם. בדיוק מהסיבה הזו נשים רבות חוששות ללכת לבתי משפט מלכתחילה. אני רוצה לתת להן את הייצוג שמגיע להן, שיעזור להן ויגן עליהן".
מהם המאבקים החברתיים הבאים שאת מתכננת?
"אנחנו קודם כול עובדות למניעת ביטול חוק 'חזקת הגיל הרך'. ילדים צריכים יציבות. אנחנו עמוק בתוך המאבק הזה. יש לנו גם מאבק שקשור לסטודנטים מעל גיל 35 שלא יכולים לקבל הקלות בבנקים ודמי ניהול והלוואות. אני עובדת לשנות את זה יחד עם חברת הכנסת רחל עזריה. בנוסף, לא נוותר עד שנשנה את חוק המזונות של הביטוח הלאומי. ביום שזה יקרה ייפתחו הרבה שמפניות במדינת ישראל. זה חוק לא הגיוני שצריך להשתנות".
הרבה נשים חייבות לך תודה. ואת – למי את מודה?
"אני רוצה להגיד תודה לשירה עזרא שבזכותה אני לומדת כאן היום, ולשרי בן מוחה, העובדת הסוציאלית בפרס, לעופר פרי מהרישום של הסטודנטים, לכל מי שעזר לי ולכיתה המדהימה שלנו".
מה אני לוקחת אתי מהריאיון הזה? בהתחלה חשבתי שאולי זו התובנה שאף פעם אסור לוותר. שהדרך לשינוי יכולה להתחיל מדבר קטן ולא צפוי כמו פוסט בפייסבוק, וגם כשקשה – תמיד אפשר לשאוף קדימה. אך במחשבה נוספת הבנתי שהתובנה אופטימית בהרבה: לפעמים נתקלים בעזרה בלתי צפויה במהלך הדרך, פוגשים אנשים שבאמת אכפת להם מאתנו. וזה דבר מעודד ומרגש מאוד שמאפשר לנו לעתים להיות חזקות מהרוח.
אוריאן חנן, מספרת על עבודתה כמתמחה בבית המשפט: "זה כמו לצפות בסרט טוב"
