שם, שם משפחה, היכן נהרג, בן כמה היה בנָפלו, מספר חלקה. כך הם עוברים לפנינו בסך, מדי שנה, כל הפנים והשמות כולם. הניסיון להלביש את הנופלים במחלצות אנושיות, כאלה שיצליחו לגעת בנו ולהמחיש, ולו במעט, את עוצמת הכאב שבאובדן, נדמית לעתים כבלתי אפשרית. אך עבור מי שיד השכול השיגה, כל תו בטקסט הלקוני הזה, חותכת בבשר החי.
לזכר הנופלים, וגם עבורנו, הינה סיפורה העצוב אך גם מלא התקווה של מורן חזני, סטודנטית לתואר שני במנהל עסקים במרכז האקדמי פרס. היום מורן נשואה באושר לאלעד, אך אז, לפני תשע שנים, היא הייתה בחורה צעירה שעמדה לפני נישואים עם אהוב ליבה, דמיטרי (דימה) גרשטיין ז"ל. ואז זה קרה.
הילד שהפך לראש המשפחה
"דימה עלה לארץ מהעיר לבוב, אוקראינה, עם אימו ואחותו כשהיה בן תשע", מספרת מורן. "הוא התאהב במדינה, בערכים ובמנטליות ולימים גם התחבר מחדש ליהדות, עד כדי כך שבגיל 13 הוא הלך למול את עצמו בלי לספר לאף אחד".
העצמאות הזו המשיכה גם באחריות המשפחתית שלקח על עצמו, מספרת מורן: "הייתה לו כזו רצינות ואחריות שלא הכרתי אצל אף אדם אחר. מהרגע שבו עלו לארץ – הוא לקח על עצמו את תפקיד ראש המשפחה. מגיל תשע הילד הזה עבד ודאג לפרנסת המשפחה. אני ממש זוכרת אותו מתקן, מסדר, קונה, עובד".
רגע, הכרת אותו כבר בגיל תשע?
"היינו שכנים בבת ים. תמיד התפעלנו ממנו".
אז איך הופכים משכנים לאוהבים?
"שנינו התגייסו למג"ב בהפרש של כמה חודשים ונפגשנו מדי פעם באוטובוס בדרך לבסיס. אחרי השחרור, התגייסנו לשב"ס ושובצנו ביחידת נחשון. דימה היה אז מפקד צוות של אחי והגיע לביקור בית. אני חושבת שאז הבנתי שנהיה יחד. זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון, אבל היה משהו במפגשים האלה שכבש את שנינו. אני הייתי אז גרושה טרייה, עם ילד קטנטן בן שנה וחצי בשם שי-אור – ולא היה קן אוהבים טבעי ויפה יותר מזה שיצרנו לעצמנו".
ואז דימה יצא לקורס קצינים?
"בתפקיד האחרון שלו דימה היה מפקד צוות והציעו לו לצאת לקורס קצינים. הוא נבחר בפינצטה יחד עם עוד 38 צוערים. הם עברו גיבוש מפרך אבל מבחינת דימה זו הייתה הגשמת חלום. שב"ס הוא ארגון הרבה יותר קטן מצה"ל ומהמשטרה והוא באמת רצה להיות במקום שבו הוא יכול להשפיע. הוא עבד עם אוכלוסיות לא פשוטות וחלם להיות מפקד בית סוהר. אני יודעת שהוא היה הכי טוב שאפשר, בכל תפקיד שהוא היה מגיע אליו".
במהלך הקורס החליט דימה להציע למורן נישואים. וכך, באחד האפטרים הנדירים שקיבל, לקח אותה ליום כיף במלון, כרע ברך, שלף טבעת ושאל אותה אם תרצה להיות איתו לנצח: "ברור שרציתי", היא מספרת. "הודענו למשפחה והצטרפתי אל דימה חזרה לקורס. מפקדת הקורס וכל החברים התנפלו עלינו בחיבוקים ונשיקות. היה ממש שמח".
"אמרתי לו: תשמור על עצמך"
אך אי שם, בשעון החול הגדול של הגורל, הגרגירים האחרונים כבר מצאו את דרכם לקרקעית. שבועיים לאחר הצעת הנישואים המרגשת, בעיצומו של חג החנוכה של שנת 2010, התלקחה שרֵפת ענק בהר הכרמל. השרפה התפשטה במהירות ויצרה חשש כבד לחיי האסירים בכלא "דמון" ו"כרמל" הסמוכים.
כוחות חילוץ הוזעקו למקום, וגם אוטובוס צוערים ובו 37 צוערי קורס קציני שב"ס, שעימם נמנה גם דימה, עשה את דרכו לפינוי האסירים מאזור השרֵפה. כשהרוח שינתה לפתע את כיוונה, נדדה האש אל האוטובוס, אחזה בו בפראות – וכילתה את חייהם של היושבים בתוכו.
באותו הזמן, מורן הייתה משוכנעת שמשהו רע קרה: "אף אחד עוד לא הודיע לי שום דבר רשמי, אבל אני ידעתי שדימה היה הופך את העולם כדי לומר לי שהכול בסדר. הוא התקשר מהאוטובוס לפני האסון, הראה לי את העשן הכבד והיה כל כך נלהב לקראת המשימה. אמרתי לו: 'תשמור על עצמך'. הוא אמר לי: 'אני אוהב אותך'. ככה זה נגמר".
"היו פעמים שרציתי שתתנגש בי מכונית"
כששואלים את מורן מה היא זוכרת מימי השבעה, היא מספרת על התהום שמותו של דימה פער תחת רגליה, ודמעות חונקות את גרונה: "בכל ערב הייתי הולכת להתקלח ובוכה את חיי. הייתי מתעוררת בכל בוקר בהרגשה שמשהו נורא קרה ושואלת את אימא שלי: 'אימא, מה קרה?' והיא הייתה עונה: 'דימה מת'. כך בכל בוקר ובכל לילה מחדש. לא היה לי כוח לקום, לעבוד ולחיות, רציתי שתתנגש בי מכונית. פתאום קלטתי מה הולך לקרות מעכשיו ולא הצלחתי לדמיין איך ייראו החיים בלעדיו. אני מחזיקה מעצמי בחורה עצמאית אבל הוא היה כזו משענת משמעותית בשבילי. הגעגוע שרף אותי".
"בתום החודש הראשון", משתפת מורן, "שי-אור ואני חזרנו הביתה. רציתי להתאבל בשקט על דימה. יומיים לפני האסון קנינו חפצים חדשים לבית החדש שלנו, וכשנכנסתי אליו אחרי שדימה שיפץ אותו יפה כל כך, בכיתי שוב. החברים מ'נחשון' התחילו להרכיב את כל הרהיטים החדשים, ואני רק בכיתי ואמרתי: 'זה היה אמור להיות דימה שבונה, הוא השאיר לי פה בית קברות, זה לא בית'".
הצוואה של דימה
יום לפני שנפל, טלפן דימה אל מורן: "זה התחיל כמו שיחה רגילה", היא מספרת, "אבל פתאום קלטתי שדימה מנסה להעביר לי מסרים חשובים. היה קשה לעצור אותו, ולמרות שאני ממש וכחנית מטבעי, רק הנהנתי ואמרתי: 'טוב, דימה' והקשבתי. לא ידעתי את זה אז, אבל השיחה הזו הייתה הצוואה שלו אליי".
באיזה אופן?
"בכל הקשור ללימודים שלי, למשל. בגלל המצב המשפחתי המורכב שלי והניסיון לשלב לימודים עם עבודה, הייתי נרשמת ללימודים גבוהים ומפסיקה. דימה אמר לי בשיחה: 'אני יודע כמה הלימודים חשובים לך, אני מבקש ממך שתעשי תואר ראשון, גם אם זה ייקח שמונה שנים'.
"לפני שנתיים נרשמתי ללימודי תואר ראשון. אמרתי לעצמי שהגיע הזמן. זו הייתה תקופה מטורפת, דחפתי 12 קורסים בסמסטר. חברים אמרו לי שאני מתאבדת ולא הבינו למה אני עושה את זה לעצמי – זה ממש לא היה במודע, אבל כשהשלמתי את לימודי התואר הראשון והיה כתוב על התעודה '2018', פתאום קלטתי: עברו שמונה שנים מאז הצוואה של דימה, והינה, סיימתי את התואר, בדיוק כמו שהוא אמר.
"באחד הקורסים בתואר השני, שנקרא 'פסיכולוגיה חיובית בניהול', קיבלנו משימה: לכתוב על אירוע שעליו אנחנו מכירים טובה. אני בחרתי לכתוב לדימה, והמילים פשוט יצאו ממני – כתבתי הכול על הצוואה הטלפונית, התרגשתי עד עמקי נשמתי מהמחשבה שהוא מכוון את חיי והודיתי לו על כך שגם אם לא ידעתי – אני משוכנעת שהוא זה שנתן לי את הכוח להצליח לתמרן בין החיים והקריירה לבין הלימודים".
לבלוב של אחרי שריפה
את אלעד, בעלה הנוכחי, היא לא רצתה בכלל להכיר: "הוא היה כל כך קליל ומלא חיים ואני הייתי בשיא האבל שלי", משתפת מורן, "אבל גם כשהוא הבין את המצב הוא רצה להישאר: 'אני לא רוצה ממך כלום', הוא אמר לי, 'אני רק רוצה להיות שם בשבילך ולתת לך יד'. הוא עלה איתי לקבר וקראנו שם תהילים, היה איתי בכל הקושי והצער ועם הקסם שלו פשוט נתן לי להישען עליו בלי לבקש דבר בתמורה. רק אחרי שנה הוא הרשה לעצמו לגשש, ואני אמרתי לעצמי: 'זה הזמן שלי לקום מהעפר'. ראיתי גם את הקשר שלו עם שי-אור והייתי רגועה. משהו בי התרחב".
"חיים טובים ומאושרים הם בחירה"
תשע שנים חלפו מאז האסון, והיום מורן מכריזה בפה מלא: אני מאושרת. "טוב לי, אין בי שום כעס. לא כלפי אלוהים ולא כלפי היקום. אני אומרת תודה על הכול וזוכה להמון תמיכה מאלעד, מהמשפחה ומהחברים בעבודה. הלימודים במרכז האקדמי פרס מאירים אותי, הם גורמים לי לפרוח ולהבין שאני חיה. אבל למרות הכול – אני חושבת שזה לגמרי עניין של בחירה. בלי הבחירה לרצות לחיות חיים טובים ומאושרים – זה לא היה עובד".
מה המקום של דימה בחיים שלכם היום?
"דימה איתנו כל הזמן, בכל שמחה ובכל יום. בשבוע שעבר שי-אור עלה לתורה, והדלקנו יחד נר לזכרו של דימה. גם במסגרת אחד הטיולים השנתיים שלו, הם ביקרו באנדרטת האסון והיה לשי-אור חשוב מאוד לכתוב ולספר עליו. הדמות של דימה חיה לצידנו, תמיד.
"לאובדן ולאבל יש כמה שלבים וחייבים לחוות אותם עד תום. אני חושבת שהיום אנחנו מאושרים דווקא בזכות זה שנתנו לאבל מקום ובחרנו לקום לחיים אחריו, וגם בזכות העבודה שדימה היום הוא חלק מהחיים שלנו.
"היום אני יותר בתחושה של החמצה על דימה, על מה שהוא לא הספיק. כשהתחתנתי, אמרתי לעצמי: 'מגיע גם לו ליהנות מאהבה וחתונה', כשנולד לי הבן השני, חשבתי: 'גם לדימה מגיע לחבוק תינוק', וכשאני מטיילת בחו"ל עובר לי בראש: 'כל כך חבל על כל מה שהוא הפסיד'.
"ההפסד הוא שלנו ברמה האישית, וההחמצה היא על כל מה שהוא לא הספיק, אבל מעל הכול המוות של דימה הוא הפסד למדינה שלמה. הפסדנו קצין, מלח הארץ, אדם עם מוסר עבודה מדהים ותחושת שליחות ואהבה למדינה. איש עם ערכים נעלים ולב ענק. כשאני מדברת על דימה, אני מרגישה שאני מחייה אותו. מבחינתי זה סוג של הנצחה".
החיים בקמפוס- מיטל שטיינר: על נגישות, רגישות והתאונה ששינתה את חייה
